A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - במדברנדרים ושבועות
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > במדבר
מאמרים

פרשת מטות-מסעי: נדרים ושבועות /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

כנגד מי חוטא הרוצח ועל מה הוא צריך לכפר?
באופן ראשוני ופשוט, הוא חוטא כנגד הנרצח. זו הסיבה העיקרית לאיסור הרציחה, וזו הסיבה העיקרית לעונש המוחלט המושת על הרוצח, עונש מוות. זו מוסכמה אנושית-תרבותית בסיסית המשותפת לכל אומות העולם שיש להן דין ומשפט. גם אם מסיבות שונות אין מבצעים את עונש המוות בפועל, וגם אם קיימים חוקים שיש בהם מידה של סלחנות למעשי רצח שיש להם הצדקה כזו או אחרת, עדיין זו אחת מן היסודיות שבמצוות בני נוח.
איסור הרציחה מופיע בעשרת הדברות בשתי מלים: "לא תרצח", בלא הסברים ובלא נימוקים. כביכול, הנימוקים רק יקלישו את עצמתו של האיסור. כך הוא גם העונש בפרשת משפטים: "מכה איש ומת מות יומת", ותו לא מידי.
אמנם, עיון ביחסה של התורה לנושא הריגת האדם במקומות שונים מורה על כך שהתפיסה היא רחבה יותר בהיקפה ומשמעויותיה. התורה אינה תופסת את הרצח רק כעוון שבין אדם אחד לחבירו, ובמקומות שונים מצטרפים גורמים נוספים לאחריות כלפי הרוצח וכלפי הנרצח, ולהשפעות הנלוות של מעשה הרציחה.
בפרשת הרוצח בשגגה, בסוף ספר במדבר, אחראי גואל הדם על הריגת הרוצח. גואל הדם מייצג את מעגל הקירבה הראשון של הנרצח – המשפחה. אחריות נוספת ושונה באופיה, מוטלת על "העדה". זו אמורה לשפוט בין גואל הדם לבין הרוצח, לעתים עליה להציל את הרוצח מיד גואל הדם ולעתים עליה לאפשר לגואל הדם לקיים את גאולת הדם. נראה שבעוד שגואל הדם מייצג את הזעם הטבעי על הרצח ואבדן החיים, העדה מייצגת עמדה מאוזנת ושקולה יותר, בעלת מבט רחב המביא בחשבון היבטים נוספים של מידת אחריות הרוצח. גורם שלישי המעורב בפרשה הוא הכהן הגדול, שמשך שהיית הרוצח בעיר המקלט מוגדר על פי משך חייו. התלות בין עונשו של הרוצח בשגגה לחייו של הכהן הגדול מורה שהלה נושא באחריות מסוימת לכך שמתרחש רצח בישראל. (רש"י במדבר לה כה). את מעמדו של הכהן הגדול ביחס לרוצח בשגגה אפשר להשוות במידה מסוימת לזקני העיר הסמוכה אל החלל בפרשת עגלה ערופה. אף הם אמורים לכפר על רצח שהתרחש בסביבתם, הגם שאיש לא מעלה על הדעת שיש להם אשמה ישירה. עצם העובדה שמתרחש רצח במחוז הנהגתו ושיפוטו של מנהיג העדה, מחייבת אותו להתעורר לתשובה ולכפרה.

מעגלי האחריות וההשפעה של רצח יחיד נוגעים לכל שדרות החברה בארץ. התורה מדגישה שדבר זה מיוחד לארץ ישראל: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו, ולא תטמא את הארץ כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל". האחריות המשותפת נוצרת מתוך היות העם בארצו, וה' שוכן בתוכו. כל הדינים של רוצח בשגגה אינם מתקיימים בגלות או כשעם ישראל אינו יושב בארצו באופן שלם ומסודר כבימים קדמונים, בטרם בטלו היובלות. זאת – מפני שכאשר המבנה של העם בארצו אינו שלם, לא ניתן לצפות לאותה מידה של שותפות ואחריות מצד כל האברים של הגוף והנפש המתרקמים יחד להויה של עם ישראל בארצו.
דברים אלו אמורים ביחס לעם ישראל בארצו. היבטים אחרים לגמרי ניתן למצוא בספר בראשית, בו מתייחסת התורה אל האנושות בכללה, ועם ישראל עדיין לא הופיעה בעולם.
בפרשת בראשית, האשמה של הרוצח וחובת הכפרה מנוסחות באופן שונה: כאשר קין רוצח את הבל, פונה אליו ה' בטענה "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה"; האדמה היא זאת שמופקדת על העונש: "לא תוסף תת כוחה לך". בפרשת נח, ניתן צו ליוצאים מן התיבה שיש בו היתר אכילת בשר, הוראה להמנע מן הדם, ובכלל זה צו על שפיכות דמים. שם, אצל בני נח, מתייחסת התורה למושג "צלם אלקים": "שופך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלקים עשה את האדם", ומי שמופקד שם על העונש והכפרה הוא האלקים: "ואך את דמכם לנפשותכים אדרוש, מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם, מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם". האדמה בפרשת בראשית היא אוניברסלית, כלל אנושית, בשונה מהארץ של ספר במדבר שהיא ארצו של עם ישראל. האלקים בפרשת נח, הוא האל הפונה אל כל בני האדם, בני נח, ולא ה' המופיע בפרשת גואל הדם בבמדבר, שהוא האלו-ה המשרה את שכינתו בארץ ישראל, בתוך עם ישראל.
נמצא, שהרצח, ושפיכות הדמים, פוגעים במישורים שונים של המציאות, הם פוגעים ב"צלם אלקים" שבאדם – כל אדם. הם פוגעים באדמה, שממנה לוקחו בני האדם ואליהם הם אמורים לשוב בדרך טבעית, ולא מתוך שפיכות דמים. אלו הם ההיבטים האוניברסליים של בעיית הרצח. בעם ישראל יש לרציחה הקשרים נוספים הנובעים מהסולידריות הפנימית בתוך העם היושב בארצו. הרוצח פוגע לא רק באדם, באדמה ובאלקים, אלא גם בחברה ובשכינה השורה בארץ.
ההקשרים של הרצח הם דו-סטריים, לא רק הרוצח פוגע בסביבה, אלא גם הסובבים אותו נושאים באחריות על התגובה וכפרת הדם. האלקים והאדמה – עבור כלל האנושות, ה', הכהן, הזקנים, הדיינים, העדה וכל ארץ ישראל – עבור הרוצח מישראל, בארץ ישראל. הרצח גודע את חייו של הנרצח, אבל גם כורת את הרוצח מכל קישוריו בעולם. והכריתה הזו גוררת עמה גם תופעות לוואי כלפי כל הסביבה שמקיפה אותו.
תפיסה מצומצמת מדי של איסור הרציחה – מאפשרת לחברה להתנער מן הרוצחים, לצקצק בלשונה, להזדעזע מעט מן התאורים הדרמטיים מזירות הרצח או התאונות, שהן רצח בשגגה לכל דבר, ולהניח למערכת המשפט לטפל בעונשו של הרוצח. הבנה של המשמעות הגלובלית, הציבורית והחברתית של הרצח, לרבות ההיבטים של האחריות והאשמה המוטלת על כלל החברה שבה מתקיים האקלים המאפשר את הרציחה, תחייב את כלל החברה לפעול לשינוי. על כל אחד ואחד לחוש לא רק זעזוע אלא גם אחריות על הזילות של שפיכות דמים, בין במזיד ובין בשוגג, לתקן את דרכינו ולמצוא דרכים להשפיע גם על הסביבה.