A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - במדברעצת בלעם
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > במדבר
מאמרים

פרשת בלק: עצת בלעם /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

ה'מתנה' הטובה שהשאיר בלעם לבלק, אחרי שהכזיב את ציפיותיו לקללות, היתה עצת מומחה לעם-ישראל: 'לכה איעצך' מתפרש על ידי המדרש כעצה להכשיל את ישראל. במלחמת מדין נאמר במפורש, שפרשת הזנות בבעל פעור היתה 'בדבר בלעם'. (רש"י כד יד). גם סמיכות הפרשיות מעידה על כך, מייד אחרי שבלעם הסתלק ושב לו אל ארצו, מתחילה פרשת 'וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב'. חז"ל מסבירים, שכל זה היה תכסיס של בלעם, שהבין ש'א-להיהם של אלו שונא זימה' ולכן דרך הזימה ניתן יהיה להכשיל את עם ישראל ולסלק ממנו את הגנתו של הקב"ה. התיאור המפורט של הגמרא תומצת בתרגום יונתן כך: "ועתה הִנני פונה והולך לעמי בא ואיעצך: לך זַמֵן פונדקים, ומֵַנֵה בהם נשים מטעות [פרוצות], מכור אוכל ושתיה בפחות מִשׁווים, ויאכלו וישתו וירוו וישמשו עִמם, ויכפרו באלהיהם, וימסרו בידך בשעה קלה ויפלו מהם רבים". (תרגום עברי 'כתר יונתן' במדבר כד יד).


זו ההבנה הפשוטה של הבלעמיזם האנטי-יהודי: אין צורך להכות ביהודים מבחוץ, יש לאפשר להם להתפורר מבפנים. כל מקור חוסנה ותוקפה של אומה זו הוא בערכיה האמוניים והמוסריים, משיתרופפו אלה – תוכל לנצחם, או אחרת: לא תצטרך כלל לנצחם, כי יתפוררו מעצמם.

 

הרעיון המונח בבסיסה של דרשה זו הוא רעיון יסוד בהבנת החטא על פי חז"ל: ההנחה היא שסדר הנפילה של האדם לחטא הוא מן הגוף אל הנפש והרוח. תחילה מתפתה האדם לתאוות הגופניות, ובעקבותיהן נגררת הנפש והרוח לאידיאולוגיה כפרנית. גם במקרים שבהם הכופר מוכר כאידיאולוג והוגה דעות, כדוגמת אלישע בן אבויה, אשר חז"ל ידעו לספר על הרקע הרעיוני של כפירתו כשנתקל בעוול שנעשה לצדיקים, עדיין הוסיפו לכך גם הסברים שמסבירים את מקור הכפירה שלו בקלקולים בתחום המידות והיצרים.


המדרש שלפנינו ומקבילותיו, סבורים שהרצון קודם לחכמה, וההחלטה של האדם לפרש את המציאות כך או אחרת, אינה מונעת משיקול תבוני טהור, אלא שבכל החלטה תבונית מעורבים גם מניעים אחרים, המטים את המחשבה לכאן או לכאן.


חשוב להבין, שבמידה שהדבר נכון לגבי העבירה הוא נכון גם לגבי מצוה, כלומר, גם המניעים לבחור בדרך של מצוה ובקבלת התורה יכולים להיות מניעים שאינם תבוניים טהורים. כאשר אדם בוחר לקיים מצוות מפני תועלת חברתית או מפני יראת העונש – אזי בעצם צרכיו החברתיים או חששותיו החומריים הם המניע שלו להאמין. ניתן לפגוש מאמינים נלהבים שאינם שונים במהותם מכופרים נלהבים, אלו ואלו נוקטים בעמדות רעיוניות ואידיאולוגיות ברורות ונחרצות, אולם ניתן להסיק מתוך אופני הדיבור וההנמקה שלהם, או מהתנהגויותיהם בנסיבות מסוימות, שמאחרי האידיאולוגיה הנחרצת מסתתרים מניעים אחרים לגמרי. לעתים, אנשים אלה יעזבו את אמונתם, או את אי-אמונתם, והיא תתפרק לחלוטין, כאשר המניע היצרי התפוגג לו.

 

ההכרה בעצמת ההשפעה של יצרים, תאוות ורגשות על החשיבה האנושית, ועל עיצובן של אמונות והדעות של אדם, מטרידה מאד. כל אדם מאמין (ותהא אמונתו או כפירתו אשר תהא) חייב לשאול את עצמו בכל עת, האם אמונתו אמונת אמת היא. ומהי בכלל אמונת אמת? והאם אפשרית בכלל אמונת אמת? היו פילוסופים, לרבות הוגי דעות מאמינים ודתיים, ובודאי קיימים פסיכולוגים, הטוענים שמידת היכולת של אדם להגיע לגיבוש של דעות באופן כביכול 'אובייקטיבי' היא אפסית, או אולי לא קיימת כלל. מצד שני, כל אדם בר-דעת חי בתחושה ובתודעה עצמית שיש לו בחירה חפשית, והוא מקבל החלטות 'רציונליות' מתוך שיקול דעת תבוני שאינו תלוי במניעים אחרים. הויכוח הזה בין ה'דטרמיניסטים' הסבורים שלאדם כלל אין בחירה והוא מונע על ידי גורמים שאינם בשליטתו, מכימיה של המוח ועד התניות חברתיות או גזירה אלקית קדומה, לבין מאמיני הבחירה החפשית, הוא עתיק יומין וקשה עוד לחדש בו דבר מה.


מבחינה מעשית, 'אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות'. יאמרו הפילוסופים מה שיאמרו, האדם אינו יכול להתכחש לתודעת הבחירה החפשית שלו. יתר על כן, עצם העובדה שהאדם יכול להבחין בין החלטות שקיבל מתוך יותר חופש ושיקול דעת מאוזן, לבין החלטות שקיבל מתוך התפתות לתאוה, מעידה על כך שלפחות מבחינת התודעה הקיומית שלו, האדם אכן יכול להגדיל או להקטין את מידת ההשפעה של היצרים על קבלת החלטות. רגש החרטה הוא המלוה האופייני של החלטות מן הסוג היצרי והוא קיים פחות בהחלטות שבעיני האדם לפחות נעשו באופן תבוני יותר. ברור לכל, שאדם יכול להגביר את המודעות שלו לקיומן של החלטות מסוגים שונים, ולפעול כדי לשנות את אופי השיקולים שלו. בדיעבד, יכול כל אדם חושב לשים לב מתי קיבל החלטה מפני שנגרר אחרי לחץ חברתי או אחרי תאווה ובולמוס, ומתי קיבל החלטה באופן פחות תלוי בגורמים כגון אלה. את ה'בדיעבד' אפשר להפוך למודעות ערנית שמלכתחילה. סדנאות מסוגים שונים, עוסקות בהקניית המיומנות של מודעות עצמית לאופן קבלת ההחלטות של האדם, על מנת שישים לב מתי הוא פועל מכוחה של התניה תאוותנית ויצרית, ומתי הוא פועל באופן תבוני יותר. החל מסדנאות לשמירת משקל וכלה בקורסים למנהלים בכירים במשק ובכלכלה. תחום דעת שלם שהתפתח במדעים המודרניים ומשלב בתוכו דיסציפלינות שונות, עוסק בחקר ה'רציונליות' ובאופן שבו בני אדם מקבלים החלטות. הצורך לתכנן מחשבים שיחקו את אופן קבלת ההחלטות האנושי, מאלץ מומחים מתחומים שונים, לנסות ולהבין כיצד פועל מנגנון קבלת החלטות של האדם, ויתכן שחלק מן המסקנות שלהם ישפיע בעתיד על הבנתנו כיצד ניתן לגבש אמונות ודעות בדרך נקיה וטהורה יותר.

 

שאלה נוספת המתבקשת מן ההכרה בכך ששיקולי הדעת, האמונות והשקפות שבני אדם מאמצים לעצמם נגועים לא אחת בתאוות ויצרים, היא השאלה עד כמה מותר לשלב את הטיעונים הללו 'אד הומינם' (לגופו של אדם ולא לגופו של ענין), בויכוח, אמוני, רעיוני או פוליטי. האם לגיטימי לטעון שפלוני תומך בליברליזם קיצוני וביטול כל התערבות של המימסד בתחום המוסר האישי, רק מפני שהוא רוצה להתיר לעצמו עריות? כמובן, שטענה כזאת היא חרב פיפיות, והליברל יכול לטעון כנגד השמרן, שהוא תומך בעמדה ההפוכה רק מפני שהוא מבקש לשמר את שלטונו במשפחה הפטריאכלית. כל מי שעוקב אחרי השיח הציבורי בישראל יודע, שהסגנון הזה של טיעונים מצוי מאד במחוזותינו. עד כדי כך שעולה השאלה, היכן בכלל מתקיים בחברה הישראלית דיון 'אמיתי' בהשקפות וערכים? עם זאת, תהיה זו תמימות יתירה להתעלם באופן מוחלט מן המניעים החיצוניים של בעל העמדה הנגדית, ההופכת את הויכוח איתו לעתים לויכוח סרק. האם יש טעם להתווכח עם נער או נערה בגיל תיכון על הלכת 'איסור נגיעה' או על חיי אישות מחוץ לנישואין, כאשר הנחת היסוד של המחנך היא שמה שעומד ברקע אינן השקפות עיוניות בנושא קדושת המשפחה, אלא הצרכים הטבעיים הדוחקים בגיל הנעורים? ושוב, מאידך גיסא, האם אפשר שלא לקיים איתם דיון מהותי וענייני בערכים עצמם, גם אם מודעים לכך שברקע מדברים גם ההורמונים, שגם הם, ולא רק הרעיונות והדעות, מיוצרים במוח.

 

הופעתו של בלעם לא היתה אירוע חד-פעמי בהיסטוריה של עם ישראל. הנביא מיכה מורה: 'עמי זכר נא מה יעץ בלק ..." מדי בוקר נכנסים יהודים לבית הכנסת ומצטטים את 'מה טובו אהליך יעקב'. באותה מידה יש לזכור שגם עצתו של בלעם לא היתה חד-פעמית. נוכחות עודפת של יצרים ותאוות בגיבוש האמונות והדעות שלנו היא סכנה מתמדת, שמחייבת ערנות, זהירות והתמודדות אינסופית.