A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - דבריםנחמות כפולות
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > דברים
מאמרים

פרשת דברים: נחמות כפולות /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

פרשת דברים ניצבת על פרשת דרכים. מבחינת מיקומה בתורה, היא פותחת בדרך חדשה, את דרכו של "משנה תורה", החומש האחרון. החומש שהוא בבחינת חזרה, השלמה ופירוש של ארבעת החומשים הקודמים. מבחינת מיקומה בסדר הקריאה בשבתות, היא מסיימת את שבתות בין המצרים, על פתחו של תשעה באב, ולאחריה, נפתחת סדרת השבתות של הנחמה התיקון והישועה, החל משבת נחמו ועד שבת שובה.


נראה, שעורכי מדרש תנחומא, ביקשו לכוון את דרשות השבת הזאת לנתיב הנחמה. אולי קשור הדבר לשמו של המדרש. אמנם, מקובל לומר שהמדרש קרוי על שמו של החכם רבי תנחומא בר אבא, שהיה מגדולי בעלי האגדה בימי האמוראים בארץ ישראל ואולי אחד ממסדריו הראשונים של המדרש הזה. אולם אפשר, שהשם מרמז גם על גישה דרשנית של בעל המדרש הזה, ואולי על תכונת אופיו של רבי תנחומא, איש של נחמות.
לפיכך, פותח המדרש לחומש דברים בדרשת נחמה גדולה.
החלק הראשון של המדרש עורך השוואה בין הנסים שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל במדבר, לבין הנסים שהוא עתיד לעשות להם בציון, ומונה סדרה של הקבלות:
"במדבר כתיב: 'אלה הדברים' ובציון כתיב: 'אשים מחשך לפניך לאור ומעקשים למישור אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים', במדבר כתיב: 'וכל העם רואים את הקולות, ובציון כתיב: 'קול ששון וקול שמחה', במדבר: 'ארץ רעשה אף שמים נטפו', ובציון: 'אני מרעיש את השמים ואת הארץ'. במדבר: 'וה' הולך לפניהם יומם', ובציון: 'כי הולך לפניכם ה' ומאספכם וגו'. 'במדבר כי ישוב ה' לשוש עליך', ובציון: 'וגלתי בירושלים וששתי בעמי', 'ישושום מדבר וציה'. מה ראה ישעיה לומר כך? אלא לפי שכשעברו ישראל את התורה עמד הושע ואמר: 'ושמתיה כמדבר ושתיה כארץ ציה', לפיכך אמר ישעיה: 'ישושום מדבר וציה'".


מי שרגיל להתגעגע לימים עברו, ימים קדמונים ונפלאים, ימי "חסד נעוריך, לכתך אחרי במדבר", מוזמן לשנות את המבט, ובמקום להתבונן לאחור בנוסטלגיה, הוא מוזמן להתבונן אל העתיד בתקוה. התכונה של התבוננות בגעגועים לעבר קסום, היא תכונה אנושית מוכרת, והיא מתחזקת במיוחד בימים של קשיים. הנוסטלגיה של דתן ואבירם אל ארץ מצרים שהיתה בעיניהם "ארץ זבת חלב ודבש". הזכרון המתוק של הדגים והקישואים ממצרים מאפיל לפתע על שנות היסורים ועבודת הפרך. יש מתגעגעים לימים הנפלאים של מלכות דוד ושלמה, וכנראה שלא קראו מזמן את הפרקים הרלוונטיים בספרי שמואל ומלכים. יש מתגעגעים לעולם הישיבות הקסום של אירופה לפני השואה, ואינם מודעים לכך שהיו אז הרבה פחות ישיבות ותלמידים, גם במספר וגם באחוזים, מכפי שיש היום בישראל. המדרש פונה אל כל אבלי ציון ויגעי שנות הגלות והחורבן ואומר להם, שהמבט צריך להיות מופנה קדימה, אל התיקון והנחמה. העתיד טומן בחובו את כל מה שהיה בעבר, את כל הנפלאות, ולכן, אין טעם להתגעגע לעבר, אלא רק לקחת ממנו שאיפות לעתיד.


החלק השני של המדרש מוסיף קומה שניה על החלק הראשון, ואומר, שכל הנחמות שאמר ישעיהו כפולות הן, פיצוי על כך ש"לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה". את הסבל הגדול שעברנו, צריך לתרגם לתקוה גדולה במקביל. כמו רבי עקיבא השוחק בראותו את השועל יוצא מבית הקדשים, ואומר שמגודל הפורענות אפשר להסיק מה יהיה גודלה של הישועה, כך בעל המדרש רואה ב"כפלים" של העונש, סימן ברכה ל"כפלים" של הנחמה: "נחמו נחמו עמי", "אנכי אנכי הוא מנחמכם", "עורי עורי", "שוש אשיש", "פרוח תפרח". ההשתקעות בקינות על החורבן ולימוד סיפורי המעשים של הימים הנוראיםההם, לא נועדו להגדיל את הצער ואת האבלות בעלמא, אלא להכין מקום לגודל התקוה לישועה.


כל ההתבוננות לעבר, גם אל העבר העשיר והשמח שלפני החורבן, וגם אל הסבל והיסורים שאחרי החורבן, לא נועדו להשאיר את האדם במצב של מתבונן לאחור. אשת לוט הביטה לאחור ונהייתה נציב מלח, מכיון שמי שמתבונן לאחור אינו חותר להתקדם, והוא "תקוע", ניצב במקומו ואינו יכול לזוז. התנועה קדימה, לכוון של פתרון בעיות, שיקום היחיד והחברה, בנין האומה, יכולים להעשות רק מתוך הפניית המבט מן העבר אל העתיד.


הדבר נכון לא רק לעבר הרחוק, אלא גם לעברנו הקרוב ממש. בשבת פרשת דברים לפני שלש שנים עמדנו ערב עקירת גוש קטיף. החורבן התרחש, והזכרון של הפצע עודנו טרי, כמו גם הזכרון של חבל הארץ הפורח שלפני החורבן. ההוראה של התנחומא היא שלא להשתקע בנוסטלגיה של הימים הקדמונים הפורחים של הגוש, ולא באבלות ויאוש בשל חורבנו. אלא לפעול בעוז מתוך מבט לעתיד שיהיה מפואר יותר מן העבר ונחמה שתהיה כפלים מן החורבן. בקיץ שלפני שנתיים, פרשת דברים נקראה בעיצומה של מלחמת לבנון השניה. דומני שכיום איש אינו נושא עיניו בנוסטלגיה אל השקט המטעה ששרר בגבול הצפון בשנים שקדמו למלחמה זו, ומוראות המלחמה ההיא ודאי מאפילות על התקופה שקדמה לה. עם זאת, גם כאן, המבט לעבר יכול להוות יסוד לתקוה לעתיד. האשליה של השקט אמורה להתחלף לתקוה לשלום ושקט אמיתי עם שכנינו בצפון, והכשלונות סביב המלחמה ההיא אמורים להוות מקור להפקת לקחים, לתיקון ולשיקום של הצבא ושל ההנהגה האזרחית. לא רק בדרך של ציפיה פסיבית לביאת המשיח, אלא גם בדרך של עשיה אקטיבית שפניה אינם מוסבות אחור, אלא נשואות לפנים.