A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - דבריםהרבות לא טוב
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > דברים
מאמרים

הרבות לא טוב /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

 חורבן יכול לנבוע לא רק מגורמים שליליים, אלא גם מעודף טובה. במערכת המושגים שטבע האר"י, התופעה הזאת נקראת "שבירת הכלים". הדימוי לכך הוא דימוי של אור אלקי רב שירד לעולם עם בריאתו, האור שפע לתוך כלים שלא יכלו להכיל אותו, הכלים נשברו, והאור התפזר.
המושג הסמלי של הקבלה הוא נוסחה, שעל פיה ניתן לפרש ולתאר תופעות רבות של המציאות. לדוגמה, בתחום האכילה: ספר משלי מזהיר: "אכול דבש הרבות לא טוב... " (משלי כה כז), וכן: "דבש מצאת אכול דייך, פן תשבענו והקאתו" (שם כה טז). כל ילד מכיר את המצב הלא-נעים הנגרם אחרי שלא הצליח להתגבר על עצמו ואכל יותר מדי ממתקים. גם מבוגרים נכשלים בזה, הן בסעודות דשנות, והן בעודף שתיה. המאכלים והמשקאות טובים הם, אדרבה, טובים מדי, כך שקשה לעמוד נגדם, ואחר כך – מערכת העיכול והגוף כולו משלמים את המחיר של העודף.
חז"ל מסבים את הפסוקים הללו גם לכוונים רוחניים יותר: הפסוק נדרש על בן זומא, אחד מארבעה שנכנסו לפרדס הלימוד במעשה מרכבה, "הציץ ונפגע". הכלים שלו לא היו די ראויים ללימוד הזה, ולכן, לא עלה הדבר יפה. תופעה זו קיימת לא רק בעולמם של מקובלים ולומדי סוד, אלא גם בכל מערכת לימודית. תלמיד שאינו מתאים נכנס לשעור או משובץ לכתה ברמה שאינה מתאימה לכלים שלו, והדבר גורם נזק לתלמיד, לחבריו, למורים ולמערכת כולה. במקרה הפחות גרוע התלמיד משתעמם ומנתק מגע. במקרה קשה יותר הוא צובר תסכולים ונסיון רע של כשלונות מצטברים שיפגעו גם בהמשך לימודיו ומעשיו. הנזק החברתי ייגרם כאשר התסכול יהפוך לבעית משמעת, והתלמיד יפריע למורה, לכתה ולכל בית הספר.

המדרש (תנחומא בובר ב) בתחילת פרשת דברים משתמש ברעיון "שבירת הכלים" כדי להסביר את דרכו של הקב"ה בגאולת ישראל. כבסיס לדרשתו משמשים פסוקי נחמה בישעיהו (לה): יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת: פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד ה' הֲדַר אֱלֹהֵינוּ: על כך אומר המדרש:
"מפני מה כתיב כן? ללמדך כי בשעה שהקב"ה מגלה שכינתו על ישראל, אינו מגלה עליהם כל טובתו כאחת, מפני שאינן יכולין לעמוד באותה טובה, שאם יגלה עליהם טובתו בפעם אחת ימותו כולם... צא ולמד מיוסף, שבשעה שנתוודע לאחיו לאחר כמה שנים, אמר להם יוסף: 'אני יוסף', 'ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו'. הקב"ה על אחת כמה וכמה, אלא מה הקב"ה עושה להם? מגלה להם קימעא קימעא, בתחילה משיש את ההרים, שנאמר: 'יששום מדבר וציה', ואחר כך: 'ותגל ערבה', ואחר כך: 'פרוח תפרח', ואחר כך: 'כבוד הלבנון', ואחר כך: 'המה יראו כבוד ה' הדר אלהינו'..."

טובתם של ישראל מחייבת מהלך גאולה איטי ומדורג, כדי שלא ל"שבור את הכלים". יש לראות בכך ברכת ה', מכיון שעם ישראל לא היה מסוגל לעבור בבת אחת מחשכת הגלות לאור הבהיר של הגאולה. כאדם העוצם את עיניו בהדלק אור חזק באופן פתאומי בחדר חשוך.

המדרש הציב את הרעיון הזה בראשית חומש דברים הנאמר בערבות מואב, בתום המסע במדבר וערב הכניסה לארץ, כדי לסכם ממה נבעו הכשלים במדבר שעיכבו את הכניסה לארץ, ומדוע תכנית הכניסה לארץ בימי יהושע תמשך שנים רבות, ועד לבנית המקדש הראשון תעבורנה מאות בשנים.

הצגת הדברים באופן הזה, יכולה להסביר יפה את העידן שאנו מצויים בו, עידן שבו התחילה כבר גאולתם של ישראל אבל היא מתרחשת קמעא קמעא. דילוגים מהירים מדי, שינויים דרמטיים מדי בחיי האומה והיחידים בה, גורמים לתגובות הפוכות מן המצופה. אין ספק ששחרור מעול הגויים ועצמאות מדינית הן ברכה גדולה, אולם מסתבר שכאשר הברכה הזאת ניתנת במידה גדולה, היא כרוכה בקשיי הסתגלות שבסופו של דבר באים גם לידי ביטוי שלילי. אלו הם הכשלים שאנו פוגשים בניהול המדינה ומוסדותיה ומעוררים לפעמים את התהיה, האם לכך ייחלנו אלפים שנה? גם החשיפה לעוצמות הרוחניות ולקירבת אלקים שמאפשרת ארץ ישראל, מעוררת, עד כמה שהדבר מפתיע, תנועות מנוגדות של התלהבות-יתר מצד אחד, וכנגדם חשש וזהירות וביקורתיות רבה, עד כדי דיכוי וסטגנציה, גם מן הכוון החרדי, וגם מן הכיוון האנטי-דתי. העוצמות של החרדיות ושל האנטי-דתיות בישראל גדולות יותר מאשר בחוץ לארץ, מפני העוצמה הגדולה של האורות: של השאיפה לקירבת אלקים, למקדש, לתחית התורה והנבואה, כפי שהיטיב לתארה הראי"ה קוק בכתביו.

בדברי התנחומא יש תשובה לשתי הקושיות, האחת, מדוע הגאולה מתנהלת בהדרגה ובאיטיות יחסית, בניגוד לציפיותינו לתהליכים מהירים ולגאולה שלמה ומלאה בקרוב. השני, מדוע אנו נתקלים בכל כך הרבה קשיים ותקלות. התשובה לשאלה הראשונה היא הצורך להסתגל לטובה בהדרגה. התשובה לשאלה השניה היא שגם באופן המדורג הזה קורה שמנות השפע גדולות עדיין מיכולת ההכלה של קבוצות ויחידים באומה, ולכן יש דחיה של האור, או שבירה של הכלים. יש להשתדל שלא להתמקד בשברים, אלא באורות, ובמציאת דרכים להכילם כיאות.