A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - דבריםאיכה אשא לבדי
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > דברים
מאמרים

איכה אשא לבדי /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

אחת התופעות המופלאות שקשה להתעלם מהן כשמתחילים לקרוא את ספר דברים, אלו החילופים המרובים במעמדו של משה רבנו במהלך נאומיו. חילופים אלה מובלטים בכלים לשוניים פשוטים, המותירים את המדקדק בלשון הכתוב נבוך. סוג אחד של חילופים הוא החילופים ביחוס אלקותו של ה': לפעמים הוא 'ה' אלקינו', לפעמים 'ה' אלקיך', לפעמים 'ה' אלקיכם'. קשה מאד להצביע על איזושהי עקביות בחילופים הללו. הוא הדין לגבי התיאורים של הנמענים לדברי ה', גם אלו מתחלפים, בדרך כלל בהתאמה, אבל לא בקביעות: 'ה' אלקינו דבר אלינו בחורב לאמר', 'כאשר דבר ה' אלקי אבותיך לך', 'ויאמר ה' אלי', 'אמור להם'. 'ויאמר ה' אלי לאמור'. גם הפעולות שנעשו בעקבות הדיבורים מיוחסות באופנים שונים: 'ונפן ונעבור דרך מדבר מואב', 'אתה עובר היום את גבול מואב את ער', 'קומו סעו ועברו את נחל ארנון', 'ראה נתתי בידך את סיחון', 'ואשלח מלאכים אל סיחון ... אעברה בארצך... אוכל בכסף תשבירני'. המעברים בין דיבור בלשון יחיד על עצמו, יחיד על ישראל, בלשון רבים נוכחים על עם ישראל – כשהוא אינו נכלל עמהם, ולשון רבים מדברים בעדם – כשהוא מכליל את עצמו בתוך עם ישראל, נראים חסרי עקביות במקרים רבים.


לפני שמנסים להבין באופן פרטני כל אחד מן החילופים והניסוחים במקומו, יש לנסות להציע תובנה כללית לסיבת הופעתם של החילופים הללו ולחוסר העקביות.
נראה לפרש, שבניגוד לחומשים הקודמים בהם היה ברור שמקומו של משה הוא כעומד בתווך בין הקב"ה לישראל, הרי שבחומש דברים ההבחנה הבהירה הזאת מתעמעמת. לפי האמור בפסוקי הפתיחה, חומש זה מכיל את 'הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל' (א א) אך דברים אלו נאמרו 'ככל אשר צוה ה' אותו אליהם', (א, ג) היחס בין צו ה' לבין דברי משה מתפרש גם במלים 'הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר' (א, ה), כלומר, אין הוא מעביר ישירות את דברי ה' אלא מבאר אותם, וכך נמצא גם מקום לאישיותו של משה כאדם בפני עצמו, ולא רק כצינור להעברת דברי ה'.
בקצה האחד של ההזדהות של משה עם הקדוש-ברוך-הוא עומדת תפיסה אחת במדרש, שכל מה ששמעו ישראל מאת ה', גם בהר סיני, שמעו בקולו של משה. כלומר, למעשה לא היה קיים קול נבדל של אלקים, שהרי כשם שאין לו גוף ודמות הגוף כך אין לו גם קול. "רבי לוליאני בשם רבי יצחק: כתיב 'משה ידבר והאלהים יעננו בקול', האלהים ידבר ומשה יעננו בקול אין כתיב כאן, אלא 'משה ידבר והאלהים יעננו בקול' בקולו של משה היה מדבר עמו". (במדבר רבה פרשה יד ג ומקבילות, זוהר ואתחנן רס"ה א' ועי' שם בפירוט). ההזדהות הגמורה של משה בבחינת 'פה אל פה אדבר בו' אופיינית לספרי החומש האחרים וביותר לספר ויקרא, שבו כמעט אין סיפורים שמשה ממלא בהם תפקיד, אלא המסר מועבר היישר מפי הגבורה – דרך קולו של משה – לעם ישראל: "וידבר ה' אל משה לאמר". מצד שני, התורה מעידה שמשה רבנו התווכח עם ה', התפלל על עם ישראל ועל עצמו לפני ה', עד הקצה האחר שבו המרה את פי ה' במי מריבה. אם כן - קיים קוטב אחר באישיותו של משה שבו הזהות בינו לבין שולחו אינה גמורה ומוחלטת, אלא יש לו קיום עצמי גמור.


בחומש דברים יש למשה מעמד עצמי בולט, לא רק מפני שהוא גיבורם של הסיפורים, אלא מפני שהוא המספר אותם. לכן, הוא יכול לפעמים להופיע כנמען של הדיבור האלקי, יש שהוא מתאר את עצמו כנמען יחידי - מי שמצווה להביא את הדברים אל העם, או לבצע את המשימות, ויש שהוא מתאר את עצמו כחלק מן הנמענים, אחד מן העם שדבר ה' מוטל עליו. והוא הדין מן העבר השני, יש פעמים שהוא הדובר, בפני עצמו, יש פעמים שהוא דובר בשם ה' את אשר הוטל עליו לומר אל העם, ויש פעמים שהוא כביכול לא קיים בכלל, אלא רק צינור המעביר את דבר ה' אל העם בשקיפות מוחלטת.
לא יפלא איפוא שהנושאים הראשונים בהם עוסק משה בנאומו אינם הראשונים מבחינת סדר הזמנים ההיסטורי של תולדות עם ישראל, ואף לא הנושאים הראשונים בחשיבותם מבחינה רעיונית וערכית בספר. משה רבנו פתח את נאומיו בנושאים הנוגעים ישירות במעמדו, ובמערכת היחסים שבינו לבין עם ישראל. הפיסקה הראשונה אחרי פסוקי הפתיחה של הספר מוקדשת למינוי השופטים. התגובה הראשונית של ספר דברים ל"פנו וסעו לכם ... בואו ורשו את הארץ" היא הודעתו של משה "לא אוכל לבדי שאת אתכם ... הבו לכם אנשים חכמים ונבונים". הפיסקה השניה בספר מדלגת אל חטא המרגלים. גם בה מודגש ההיבט של מינוי הנשיאים, ומקומו של משה: "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ... ואקח מכם שנים עשר אנשים". לאחר תיאור העונש על החטא מצרף משה את עצמו לנענשים, למרות שחטאו ועונשו התרחשו בהקשר היסטורי אחר לגמרי ובריחוק שלשים ושמונה שנים מחטא המרגלים. בכל זאת מצרף משה את עצמו לעונש המרגלים ואומר: "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבוא שם".


כפי הנראה, הוקדש הפרק הראשון של חומש דברים להצגתה של בעיית הזהות והמעמד של משה רבנו במלוא חריפותה. יתכן, שמטרתו של משה היתה לפרק, בזהירות וברגישות, את הזיהוי שלו בעיני העם עם ההתגלות האלקית, לקראת מעבר ההנהגה לידי יהושע, ולקראת הפסקת ההתגלות הישירה שהיתה במדבר סיני. העם אמור להגמל מן הקשר הישיר עם האלקים, והוא גם אמור להגמל ממנהיגות המזוהה לחלוטין עם דבר ה'. יתכן שמשה מבקש להבהיר לעם שלמרות מעמדו הנבואי העליון, גם הוא אדם כמותם, ואין לזהות לחלוטין את דבריו עם דברי ה', וגם לעתיד אין לצפות לזהות כזאת ממנהיג האומה.
אבל יתכן שמשה מבטא כאן גם את המורכבות של מעמדו האישי, בפני ה', בפני העם, וביותר – בפני עצמו. אי אפשר לאדם מן החוץ לדעת דבר אודות קו הגבול המפריד בתוך אישיותו של הנביא בין החלק שנובע מן ההתגלות ושהוא משקף זהות גמורה עם רצון האלקים, לבין החלק הנבדל שלו כאדם עצמאי. כאמור, העובדה שגם משה רבנו התווכח עם ה', התפלל אליו, ואף המרה את פיו במי מריבה, מעידה על כך שהזהות בינו לבין דבר ה' לא היתה גמורה ומוחלטת.


כשמשה רבנו מתלונן "איכה אשא לבדי" בפתח נאומו הגדול לקראת פרידתו מן העם, אין הוא מתלונן רק על ה"טרחכם ומשאכם וריבכם", אלא גם על ה"לבדי". זו עצמה, העמידה במקום המורכב, חסר התקדים בתולדות האנושות, של התווך בין אלקים לאדם, היא משא כבד מנשוא. משא שיש בו בעיקר הרבה בדידות, שהרי אין לו שותפים לחלוק איתם את הלבטים, הרגשות והתובנות שלו. המעברים הלשוניים התכופים משקפים את הריצוד הזה של משה רבנו בין העולמות, בין ההקשרים, בין התפקידים שהוא ממלא.

 

ה"איכה" אינה קריאה ייחודית של משה רבנו. על פי חז"ל, יש לקשרה גם עם ה"איכה" של האדם הראשון וגם עם ה"איכה" של החורבן שעתיד היה להתרחש כעבור דורות רבים. ה"איכה" של אדם הראשון נבעה משבר ביכולת העמידה של האדם מול האלקים, הוא התחבא מפניו. ה"איכה" של החורבן נובעת משבר כביכול בסובלנות של האלקים למעשיהם של בני האדם – בהיפוך ממעשה אדם הראשון, הבורא הוא שמתחבא מפני האדם. הוא מסתיר פניו, ומשאירם לעצמם, כביכול.

 

התיקון של ה'איכה' פירושו התיקון של היכולת של האדם: האדם הבודד, עם ישראל, והמין האנושי כולו, לשאת את המשא המורכב של החיים בצומת שבין אלקים, עולם ואדם.