A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - דבריםחיים כולכם היום
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > דברים
מאמרים

חיים כולכם היום /

הרב ד"ר בני לאו

 לאחר שלשה פרקים של נאום היסטורי, בהם מזכיר משה תחנות מחיי ישראל במדבר, מגיע הרגע שבו הוא פונה אל העומדים לפניו, ונותן להם את קריאת הכיוון לקראת הכניסה לארץ (פרק ד):


וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם... עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:


הפתיחה כללית: ציווי לשמירת חוקים ומשפטים שמייחדים את ישראל כחברה שיש לה חוקה ויש לה מערכת משפטית שלמה. ירושת הארץ מבוססת על שמירת הירושה הזו. הרמב"ן בפירושו לתורה עמד על כך יפה:
כי בחוקים ובמשפטים תועלות גדולות, שהם תפארת לעושיהם מן האדם, ואפילו שונאיהם ישבחו אותם בהם. ועוד שהם תועלת גדולה שאין כמותה שהשם יהיה קרוב להם בכל קראם אליו, וכן העמים יתבוננו בזה ידעו כי החוקים נעשים בחכמה ובינה לקרבה אל האלהים וייראו מהם, ועוד שהחוקים והמשפטים בעצמם הם צדיקים, ישרים וטובים בישוב העם והמדינות:


חברה שלמה שמתנהלת בדרכי הצדק והיושר, שבתשתיתה עומדת ההכרה בבורא עולם ובהיות האדם צלמו, מעצימה את יושביה ומקרינה עוצמה על כל סביבותיה. עוד לא נעשתה מלאכת ההנגשה של משפטי התורה למערכת החיים בישראל. לא רק מערכת המשפט אלא גם מערכת התרבות והחברה יכולים לשאוב תובנות רבות ממעיינה של התורה. אך זוהי רק הפתיחה של דברי משה. הוא לא הסתפק בזה, אלא העלה בזיכרונם של השומעים את אחת הטראומות האחרונות של שנת הארבעים במדבר - המגפה של ישראל שזנו עם בנות מואב. הסיפור של "בעל פעור" עדיין היה טרי. נזכיר לעצמנו רק פיסקה אחת מאותו אירוע (במדבר כה):


וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: (ב) וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן:(ג) וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל:


אל מול סיפור ההיצמדות של ישראל לבעל פעור, מעמיד משה את הפסוק המחייב את החיבור לה' ולתורתו: "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום". חכמי התלמוד הקשיבו היטב למילותיו של משה והעמידו את שני הפסוקים, זה מול זה (בבלי סנהדרין סד ע"א):
הנצמדים לבעל פעור - כצמיד על ידי אשה, ואתם הדבקים בה' אלהיכם - דבוקים ממש.


קריאה זו מעמתת ומנגידה את הנצמדים אל מול הדבקים. הנצמדים לבעל פעור משולים לצמיד על ידי אשה, עוטפים את היד אך אינם חלק ממנו. הדבקים בה' - דבוקים ממש. כדי לעמוד על ההנגדה הזו צריך להבין מהי עבודת הפעור. אנשים ונשים באו למקום הפולחן ועשו שם את צרכיהם תוך חשיפת האברים. (='פעור' מלשון פעירה וגילוי הערווה). המקום הקרין חופש. עמדת האדם אל מול עבודת הפעור היא כעמדת תינוק אל מול ההורה. כשתינוק פולט ומגהק - כולם שמחים. אלו הם קולות של חיים. כשתינוק עושה צרכיו ממהרים לטפל בו, כי הוא תלוי בנו. כשאדם מבוגר מאבד את עצמאותו והופך להיות סיעודי אנו נכנסים לדיכאון על אובדן צלם האלהים שבו. ב"בעל פעור" באו אנשים כדי לומר לאלהיהם - אנחנו חיים בתלות מוחלטת. איננו שולטים בדבר. אין לנו יכולת לעצור אפילו את צרכינו הראשוניים ביותר, קל וחומר שאיננו מתיימרים לעצור את מאווינו האחרים. זהו פולחן מלא טבעיות שיש בו עומק של מחשבה על מקומו של אדם.


אולם אלוהי ישראל מבקש מיצירי כפיו את ההפך הגמור: "אתם הדבקים בה' - חיים כולכם היום." הדבקות אינה חיצונית לאדם. האלוהות בישראל צריכה להופיע בדבקות של ממש ולא כצמיד חיצוני. החיבור לאלוהי ישראל נעשה דרך החוקים והמשפטים, שבאים להיטיב עם האדם ועם העולם. אין חיבור חיצוני. אדם המתנהל בדרך הישר והטוב נמצא ממילא מחובר לאלוהים. אדם הפוגע בערכים אלו נמצא מרוחק מאלוהים. זהו יסוד הדבקות. הרעיון הגלום בתודעה זו הוא פשוט. יישומו קשה. משה מבקש לאתגר אותנו לחיים שיש בהם תודעת "צלם אלוהים". זהו הפירוש לדבריו: "ואתם הדבקים בה' - חיים כולכם היום".


על פי זה ארצה לפרש גם את המשך הפרשה, בה משה מעניק לישראל את פרשת "קריאת שמע", הנאמרת על ידי כל מתפלל פעמיים ביום. בקריאת שמע מבקש המתפלל להביע את קשריו עם אלהיו. לאחר הצהרת האמונים של פסוק הפתיחה: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", באה ההכרזה על ההיקף של נוכחות הדבקות באלוהי ישראל במערכת החיים: "והיו הדברים האלה... על לבבך, ושננתם לבניך, ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". על פסוק זה נחלקו במשנה בית שמאי ובית הלל (משנה, מסכת ברכות, פרק א, ג):
בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבוקר יעמדו שנאמר: 'ובשכבך ובקומך' ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר: 'ובלכתך בדרך'.


משנה זו אינה עוסקת בעניינים של צורה אלא בעניינים של תוכן. ישנו הבדל גדול בין קריאת שמע שבה מטים עם ערב ומזדקפים עם בוקר (כשיטת בית שמאי), לבין קריאתה כדרך כל אדם (כשיטת בית הלל). בית שמאי אינם מוכנים לקבל את השילוב של קבלת עול מלכות שמים עם שגרת החיים. בזמן שאתה עובד אינך פנוי לעמידה לפני המלך. כדי לקבל עול מלכות שמים עליך להפסיק את עבודתך ולהיכנס לתודעה של "דע לפני מי אתה עומד". כל עניין ההטיה נועד להוציא את האדם משגרת חייו, מהרגלו ומן החול שבו, ולהכניסו לעולם של קבלת עול מלכות שמים; עולם של קדושה הנבדל לחלוטין מחיי ההרגל.


בית הלל, לעומתם, דורשים מהאדם את ריכוז כל כוחותיו לעבודת ה' ולהמלכתו בכל רגע נתון. "לית אתר פנוי מיניה" ו"בכל דרכך דעהו". על המלכת ה' למלך להיעשות על ידי הפועל גם כשהוא נמצא בראש האילן או בראש הנדבך. אדם ילמד איך לפגוש את המלך גם בבגדי עבודה. זוהי דרישה מפליגה מן האדם, שאינה מוכנה להכיר בכך שישנם חלקים באדם או ביומו הפנויים מנוכחותו של המלך. אם תרצו, יש כאן חומרה גדולה של בית הלל שאינם מתפשרים על קטנותם של החיים וחילונם, ומבקשים לקדש את כל מעשי האדם על ידי קריאת שמע "בלכתך בדרך". משה רבינו מעמיד לנו רף גבוה של חיים. אל מול התלות הנצמדת לבעל פעור, נדרשת החברה הישראלית להכיר במעלת האדם שנברא בצלם אלהים, ולממש את מלוא מוסריותה בכל דרכי החיים.