A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - דברים דורש אותה תמיד
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > דברים
מאמרים

דורש אותה תמיד /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

החוזה בין עם ישראל וה' דורש הדדיות: עם ישראל ישמור מצוות והקב"ה ימלא את חלקו בהענקת הגנה, בריאות והצלחה. השפע והטוב המובטחים לו, מותנים בקיום דבר ה'. בהמשך הפרשה מצוי רצף הנחיות והוראות שעיקרן להדריך את עם ישראל כיצד עליו להתמודד עם העתיד הצפון לו בארץ ישראל. ותיאור הברכה שיזכה לה אם ילך בדרך ה'.


הבסיס לכל ההזהרות הללו הוא החשש לשכחת ה'. חשש זה אינו קיים במדבר. אמנם, גם שם בני ישראל חוטאים, אבל הדיבור הישיר, האכילה מכף ידו של ה', העונשים המיידיים, והניסים הגלויים אינם מאפשרים כפירה. בארץ, לעומת זאת, החשש הזה רלוונטי, מפני שבמבט שטחי נראה שהקב"ה אינו נמצא ברקע לנעשה בה, שכר ועונש אינם מתרחשים בצורה הממוקדת והמיידית המחייבת לקשור אותם להשגחה עליונה. והגורם המחולל את המציאות הוא האדם, האוכל מיגיע כפיו.


עם זאת מציעה הפרשה בהמשך הקבלות בין עולם המדבר לעולם הצפוי בארץ ישראל. היא נעה בין מתן הוראות לקיום משטר הוגן ולשמירה על ערכי הברית עם הכניסה לארץ, לבין תיאורים כמעט נוסטלגיים של מאורעות מכוננים ביחסי עם ישראל והקב"ה בתקופת המדבר. החלק הראשון מעמיד זה מול זה את הניסים שילוו את ירושת הארץ והורשת הגויים לניסים שליוו את עם ישראל ביציאת מצרים. החלק השני מכיל השוואה בין התלות המוחלטת שהיתה לעם ישראל בה' במדבר, לבין התלות המוחלטת שתתקיים גם בארץ ישראל. לכאורה, עולה מהקבלה זו שמה שהיה הוא שיהיה: כשם שבמדבר היינו תלויים בחסדי ה' כך נמשיך להיות תלויים בו בארץ ישראל וכמו שהיינו זקוקים לניסים גלויים במדבר, ברור שנזדקק לכאלה גם בארץ. אלא שההשוואה הזו מתמיהה: הרי המציאות בכל זאת תשתנה, ארץ ישראל אינה המדבר, והתלות בה' אינה מוחשית בבה באותה מידה. גם אם בתחילה, עם הכניסה לארץ, בזמן הכיבוש והמלחמה, החלוציות והבניין – רוח ה' מרחפת וניסים גלויים מתרחשים. הרי שבשגרת החיים שלאחר ההתבססות בארץ נעלם הקב"ה בנבכי שגרת החיים בארץ.


נראה, שבהקבלה זו עצמה נעוץ גם הפיתרון לתמיהה. באמצעותה מציעה התורה לעם ישראל נקודת מבט נכונה יותר על מה שיתרחש עם בואם לארץ: על אף השגרה והמהלכים הנעשים בדרך הטבע, ה' לא נעלם, אלא נמצא שם כל הזמן. ממש כשם שאמא העוזבת את ילדה ליד שער הגן, אינה חדלה להתקיים, אלא ממשיכה לדאוג לו.
הפרשה מוסיפה ומתמודדת עם שאלת האינרציה – השגרה והאוטומטיות, בכך שהיא מציינת כי ארץ ישראל שונה משאר הארצות. בעוד שבשאר הארצות שיש בהן שפע נהרות, מחצבים וחקלאות פורה, הרי ארץ ישראל 'למטר השמים תשתה מים', ולכן היא ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה. תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. בזכות ההזדקקות המתמדת לגשמים אין שגרה אמיתית בארץ ישראל, ויש בה צורך בתפילה, דיבור מתמיד עם הקב"ה.


חידוש נוסף העולה מן ההקבלה הזאת הוא, שגם בארץ, כאשר עם ישראל חוטא הקב"ה אינו עוזב אותו אלא מדבר אליו. הוא לא נעלם ואינו נאלם. הריתחה והזעם שלו ניבטים מכל פינה ונוכחותו שורה בהם. יש בכעס של הקב"ה פתח תקווה גדול מאד: הקב"ה מאמין בנו וביכולתנו לשוב אליו ואיננו מתייאש. משמעותו של הכעס היא שהקב"ה לעולם אינו משלים עם כישלוננו. דווקא בשל אהבתו, איננו מקבל אותנו כמות שאנו, אלא דורש מאיתנו להיות יותר ממה שאנחנו. לפיכך, ההתניה בפרשה אין משמעותה שאם לא תשמעו בקולי אזנח אתכם ואבחר לי עם אחר. להיפך, אני אכעס ואעניש, ובכך אזכיר לכם שאתם עמי.


איך נדע ששמענו את קול זעמו של ה'? התשובה לשאלה הזאת מוסיפה עוד נדבך להשוואה בין חיי המדבר והחיים בארץ. היא מתארת את ההתניה שהוטמעה בעם ישראל בשנות המדבר. "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן... למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם". באמצעות המן, טבע בנו הקב"ה את ההבנה שהלחם הוא מה' גם אם הוא אינו נראה. הדברים חוזרים בוריאציה נוספת: "המאכילך מן במדבר... למען ענותך ולמען נסותך- להיטיבך באחריתך". זו היא אותה טובה. ההכרה בנוכחות ה' שמגיעה יחד עם האושר והשובע. לכן, טורח משה להזכיר את הענישה במדבר. את הימים בהם היה ניכר מהי הסיבה וכיצד העונש הוא תוצאתה. אחרי שבמדבר הורגלנו לשוב אל ה' על ידי עונש ומכה, אימצנו רפלקס רוחני. הרפלקס הזה משמעו שכשאנו חשים את החבטה אנו נזכרים מייד בקב"ה. וגם אם הוא עצמו אינו מופיע בדלת, אנחנו מזהים את ידו הגדולה, ומתעוררים לחשב את דרכינו ולתקן את הטעון תיקון.