A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - דבריםהישר בעיני ה'
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > דברים
מאמרים

הישר בעיני ה' /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

מקום מרכזי בפרשתנו תופס הציווי על הקרבת קרבנות במקום אשר יבחר ה'. הציווי כולל פרטים רבים כמו הבאת עולות וזבחים, מעשרות ותרומות. מצוות השמחה לפני ה'. וגם הוראות הקשורות לשחיטה ולדם. בפסוקים ז- ח התורה מציינת: "ואכלתם שם לפני ה' אלוקיכם ושמחתם בכל משלח ידכם... לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו". הפיסקה נחתמת בפסוק כח במילים: "...כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלוקיך".


הפרשנים נחלקו כיצד לקרוא את ההשוואה בין מה שאנחנו עושים פה היום, לבין מה שנדרש מעם ישראל לעשות מכאן ואילך. לאיזה שינוי הפסוקים רומזים? אפשרות אחת היא לומר שיש כאן אמירה שיפוטית וביקורת על עם ישראל, על העדר יראת שמים במדבר. מעתה עליהם לירא מה' יותר. (אבן עזרא). פירוש הזה מטעים את ההקבלה בין "איש הישר בעיניו" לבין "הישר בעיני ה'". אדם שהוא ירא ה' מקדים את רצון ה' לרצונו. פרשנים אחרים יצאו כנגד הבנה זו מסיבות שונות. (רמב"ן)


אפשרות אחרת היא לומר שבזמן שעם ישראל היה במדבר הקרבנות הוקרבו רק במקום הנבחר. כיוון שהמשכן הלך עם בני ישראל לכל מקום, אסור היה להקריב מחוצה לו. לעומת זאת, כשיגיעו ארצה וכל אחד ינחל את נחלתו אין סיבה שאדם לא יוכל לזבוח ולהקריב בקהילה שלו ובסביבתו הטבעית וייאלץ להטריח את עצמו אל המשכן לכל עניין שבקדושה. אמנם, היתר הבמות מוגבל לקרבנות נדר ונדבה. כי הקרבנות הללו מובאים כי "ישר בעיניו" של האדם המביא אותם. רק הקרבנות הספונטניים המובאים מתוך אהבה  (איש הישר בעיניו) יוקרבו בבמות. קרבנות החובה יובאו למשכן (רש"י).


הפירוש הזה קשה מעט בפסוק. לפיו יש לקרוא כך: "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום" שמקריבים הכל במקום אחד, אלא מעתה, קרבנות שבמהותם הם "איש כל הישר בעיניו" יוקרבו בכל מקום.
ואריציה על פירוש רש"י ישנו בדעה המובאת בספרי מפרשת באופן דומה: הכוונה היא לקרבנות יחיד, אלו יוקרבו בבמות. קרבנות ציבור לעומת זאת יוקרבו רק במשכן.
פירוש אחר מבאר שבמדבר ההקרבה היא רשות ואילו בארץ מצוות אלו הופכות לחובה. לא עוד "הישר בעיניו" אלא רק הישר בעיני ה'. (רמב"ן)


יתכן שהמחלוקת בדבר ההבחנה בתחום הקרבנות משקפת את הבדלי ההשקפות בין הפרשנים באשר לטיב השינוי הטמון במעבר לארץ ישראל.


הפירוש יוצא הדופן של ר"א אבן עזרא מתאר צורך בשינוי מצבו התודעתי של האדם המאמין שכל עולמו צריך להיות נתון מעתה לאביו שבשמים. אדם צריך להדחיק ולעדן את רצונותיו ושאיפותיו ולדבוק בה'. דבריו משתלבים אולי בתחושה הכללית שהתורה משדרת, שהכניסה לארץ כרוכה באיום תרבותי. החיים בציביליזציה נוכרית נושאים בחובם חופש מחשבה וחושפים את עם ישראל לרעיונות, עקרונות ואידיאות זרות. אל להם להיסחף ולהיגרר אחר שרירות ליבם וטוב טעמם. עליהם לדבוק בקב"ה וברצונו.


לפי שיטה השנייה התיאור מצביע על שינוי הפוך בתהליך עבודת ה'. השינוי בהוראה היכן יש להקריב נענה דווקא לספונטניות של יחסי האדם המאמין עם הקב"ה. הוא נותן מקום דווקא לרצון הפרטי של האדם ואפשרות לביטוי אישי, כל עוד מדובר בעבודתו האישית ובקרבנות שאינם חלק מן הסדר הרגיל- בנדרים ונדבות. כלומר, דווקא עם הכניסה לארץ, בד בבד עם המעבר להנהגה נסתרת יותר, עם ישראל ייכנס לתקופה אחרת. לפחות למשך הזמן שעד לבניית המקדש. דווקא עכשיו כשהקב"ה כבר לא מצוי 'בסביבה' באופן גלוי בכל עת, ניתן להתקשר לקב"ה מכל מקום ובכל זמן. להיות כרוכים אחריו ולהביע אליו געגועים.


האפשרות האחרונה מדגישה פן אחר: יחסי עם ישראל והקב"ה נכנסים למסלול של קביעות ושל חובה. של חוק וסדר. הנהגת ה' עוברת ממצב טבעי למצב של 'הסדרי ראייה', למינונים קבועים, והסדרה מלאכותית.


במבט-על ניתן לומר שכולם צודקים. בחיים הריאליים, שאינם המסע במדבר קיים המימד של חשש מתמיד מהשפעות זרות, וחרדה שמא ערכים שאנו קולטים מן החוץ אינם רצונה הנצחי של התורה, קיים המימד של הצורך בקשר בלתי אמצעי וישיר. וקיים גם המימד ההפוך של הצורך בסדר קבוע, בתזמון ידוע, בידיעה שהמפגש עם הקב"ה קיים באופן מסודר בלוח הזמנים שלנו. ההבדלים הללו אינם רק הבדלים פרשניים בפסוקי התורה, אלא הבדלים קיומיים בין חוגים שונים של שומרי תורה: בין חסידים למתנגדים, בין למדנים לבעלי מוסר, בין ברסלב לקוצק ולסאטמר. ולכל הפירושים יש מקום בתורה