A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - דבריםושמחת בכל הטוב
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > דברים
מאמרים

"ושמחת בכל הטוב" /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

מצוות ביכורים כוללת שני רכיבים: "מביא וקורא". על האדם להביא מראשית התנובה משבעת המינים אל הכהן. להבאה זו נלווה טקסט שעל האדם לקרוא: "ארמי אובד אבי". זהו אחד מן המקומות הבודדים בתורה שאנו מוצאים ציטטה וקטע הקראה טקסי, ריטואל. ככל הריטואלים גם לזה יש תפקיד לכונן מצב נפשי, לכוונן את התדר, לייצר את האווירה המתאימה ולהעניק משמעות לסיטואציה. הוא מהווה מעין "תווים" הנלווים למצוות ביכורים. יש לעיין בתוכן הדברים על מנת להבין מהי העמדה והתודעה שצריך מביא הביכורים לסגל לעצמו.


תוכן הטקסט שאותו על מביא הביכורים לקרוא מכיל את תיעוד ההיסטוריה של עם ישראל. מסבלות יעקב והירידה למצרים, השעבוד הנורא והגאולה הגדולה. כל המהלך המרומם הזה על המטען התיאולוגי- פוליטי שלו מתמצה ומגולגל בפרי הראשון והקטן שמביא אתו האדם לבית ה'.


האדם מתבקש לראות את פירות עמלו בפרספקטיבה המדויקת של מהלך אלוקי ארוך. ולהכיר טובה על כך שהוא יושב לבטח באדמתו ואוכל את פירות עמלו. המשמעות של אמירה כזאת היא יצירת היפוך ממה שנראה בדרך כלל. הטקס והטקסט מעצם תוכנם מגמדים את מעשה הבאת הביכורים. הטנא ואשר בתוכו מוסבים ממתנות כהונה לסמל ורעיון, לתנועת גוף הנלווית למצוות האמירה ולחלק מההעמדה והתפאורה. לא עצם התרומה במרכז אלא המהות.


הנפח שתופס הטקס מעצם תוכנו ניכר מפרשנות חז"ל. חז"ל השלימו וקראו בין השורות הדרכות נוספות לעיצוב המעמד. הם פירשו שמן ההוראה לשמוח: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך אלוקיך" יש לגזור דיוק הנוגע לזמן הבאת הביכורים. יש להביא את הביכורים דווקא בין עצרת וסוכות, תקופת שמחה טבעית. בניגוד לימי הסתיו והחורף הנוגים, שבהם האדם עמל ומתפלל להצלחה אך עתידו מעונן וערפילי. במסכת ביכורים השמחה הזו תורגמה גם לטקסים ססגוניים ולקרנבל שלם, לשור שקרניו מצופות זהב, לקבלת פנים מרגשת ומובנית על ידי יושבי ירושלים, לעיטור הביכורים, חליל ומנגינה. ההוראה "לענות" התפרשה גם היא כאמירה "דרך שיר ובקול רם" המשווה חגיגיות.


בהמשך לפרויקט לפרש כל פרט בפרשה כחלק מטקס וכמרכיב של הבעת רעיון, גם קביעת התורה למסור את הביכורים ל"כהן אשר יהיה בימים ההם", מתפרשת לא כהדרכה מעשית העונה על השאלה למי למסור את המתנה, אלא כפרט מהותי המעצב את המעמד. מסירה לכהן "כמות שהוא". אין לברור את הנציג הראוי לא על פי מעמד הנותן ולא על פי שיקולים של טובות הנאה כאלה ואחרות. את הטנא יש למסור למי שנמצא שם. האדם מתבטל בפני הרשויות, הוא מקבל השירות, ואינו מקפיד שהכהן הלוקח יהיה כערכו. (רש"י) להתבטלות הזו יש ביטוי נוסף במעשה. הכהן אינו צריך להמתין שהאדם יגיש לו את הביכורים. אלא הוא לוקח בעצמו. הפרי אינו של המביא.


הכוריאוגרפיה שמתקבלת מן השפה, התכנים, התנועה, השירה והמנגינה, מבקשת לעורר את האדם שמביא ביכורים להבנה שהפרי הזה מביא אתו את ריח הגאולה, ההצלחה הזו היא רגע שיא במימוש הברית עם הקב"ה והוא אישור אלוקי שלא סטינו מן הדרך. כל זה מעצים את הכרת הטוב של האדם על שזכה להגיע לפרי הזה. הוא צריך להיות שמח ושמח בחלקו, כנוע ולא בררן וחדור תחושת מימוש רצון ה' מלא הוד מן המעמד כרגע היסטורי ולאומי של עדות לברכת ה'.


למרות הניגודים, הדברים משתלבים אלו באלו. האדם יכול להיות שמח בחלקו רק אם הוא מנמיך ציפיות, מודע לכך שהפירות הקטנים שלו הם הדבר הגדול ביותר שיכול היה להתרחש. זאת, רק כשהוא רואה בפרי את הארת הפנים הכללית. ולא כשהוא רואה בו הישג אישי. הספרי מוסיף על אלו ומפרש את עניין הכהן אשר יהיה בימים ההם מעט אחרת. לפי הספרי, העניין רומז לפסוק בקהלת: "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה". ההתבטלות הזו של מסירה לכל כהן צריכה לבוא לא רק כפשוטה. יש בה סיגול של קבלת האחר בשמחה וכמות שהוא, מנקודת מבט לא ביקורתית אלא מכילה ומאפשרת, המפנה את מקומה לשמחה ותודה. כלומר, מותר להביט לאחור, אך לא במבט נוסטלגי, אלא להיפך, כדי לראות כמה התקדמנו. את ההווה יש לפרש בתמימות ולבטוח בעתיד טוב.


ענייני מצוות ביכורים, עולמה ופרטיה, נשמעים יפים ומרנינים אך גם רחוקים מאד מחיי היום יום שלנו. הלקח הנכון הוא שהמצווה כטקס אינה תלויה במעשה של הבאת הפירות החיים ובטנא, המצווה יכולה לבוא לידי ביטוי גם בפירות המודרניים שלנו. האדם מצווה לזהות את נקודות החוזק שלו ולתרום מהן לבית ה'. במעשה הזה הוא נהיה מודע להצלחתו, בלי לנופף בה בגאווה. עליו לזכור שסבא שלו לפני שני דורות באירופה, תימן או צפון אפריקה לא יכול היה לשער אפילו חלק מזערי מכל זה. להבין שהוא ממלא את חלקו בייעוד כללי ורחב. ולהכיר בעצם הזכות לתרום ולהשתתף במאמץ הלאומי, בשמחה ובפה מלא תודה.