A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - חגים ומועדים שופר פשוט
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > חגים ומועדים
מאמרים

שופר פשוט /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

בפתח ספרו פרדוקסים, מתאר מקס נורדוי, חוויית ילדות. בהיותו ילד הוא וחבריו היו משחקים מין משחק. אחד החברים היה משרבט על הדף נקודות, קוים וצורות קטנות אקראיות. חבר אחר היה צריך לצרף את הנקודות, הקווים והצורות לכלל תמונה וציור. הוא מתאר שהיה אחד מהם שהיה לו כשרון מיוחד, ואצלו הנקודות והקווים הפכו במהרה לאריה זועם, לפרה מלחכת עשב או לגרמי השמים. תמיד בכישרון רב ובלי שיהוי.


העיקרון שעומד מאחורי התיאור הזה הוא שגם חיינו מורכבים מאוסף נקודות, קווים וצורות. השאלה איך נסתכל עליהם ואיזו תמונה תתקבל מצירופם תלויה במידה רבה בפרספקטיבה האישית, ביצירתיות שלנו, בחוויה ובאישיות.


במסכת ראש השנה אנו מוצאים מחלוקת בשאלה באיזה שופר תוקעים בראש השנה. זאת כחלק מדיון כללי בשאלה זו ביחס לתעניות וליובל. תנא קמא במשנת ראש השנה סובר ששופר של ראש השנה הוא מקרן של יעל פשוט. לעומת זאת לפי שיטת ר' יהודה במשנה ובברייתא תוקעים בזכרים, היינו בקרן של אילים, כפופים. הגמרא מבארת את יסוד המחלוקת ואת נימוקי החולקים. על פי הגמרא, לדעת תנא קמא "כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי" (הפשטות עדיפה) ולדעת ר' יהודה "כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי". (ככל שאדם כפוף, כך עדיף). כלומר, לדעת תנא קמא אדם צריך להיות פשוט בעומדו מול ה'. עמידת האדם כפי שהוא. ואילו לדעת ר' יהודה על האדם להתכופף ולכבוש פניו בקרקע, כדל ורֵיק. הבחירה ההלכתית בין שופר פשוט לכפוף אינה נובעת מדרשת פסוקים או מהיקש. תוספות אומרים במפורש: "אטו פשוט וכפוף כתיב בקרא? (וכי פשוט או כפוף כתוב בפסוק? אלא:) תעבירו שופר כתיב ביובל (ויקרא כה)". על פי הפסוקים אין סיבה לבחור בשופר כזה או אחר. כל שופר הוא שופר. המחלוקת נובעת אך ורק מעמדה בשאלה כיצד על האדם להתייצב בפני בוראו בראש השנה. השופר מדגים ומסמל את אופי העמידה. כמובן שעמידה זו אינה עניין של תנועה ומחוות גוף, היא מבטאת את עמדתו הנפשית של האדם ואת שפת השיח שלו עם אלוקים. חכמים נחלקו, אם כן, בשאלה כיצד על האדם לעמוד מול בוראו ביום הדין ובכל השנה כולה. המחלוקת בשופר היא רק ביטוי צדדי לשאלה הגדולה.


רש"י (ראש השנה כו, ב) מבאר שאת אפשרות העמידה הכפופה אנו לומדים מפסוק במלכים (א, ט, ג) "והיו עיני וליבי שם". הפסוק לקוח מהבטחת ה' לשלמה בתום בניית בית המקדש שהקב"ה יהיה בעיניו ובליבו שם. ואילו את אפשרות העמידה הפשוטה תולה רש"י בפסוק מאיכה (ג, מא) "נשא לבבנו אל כפים, אל אל בשמים". פשט הדברים הוא שעל פי הפסוק במלכים הקב"ה נמצא בבית המקדש ובארץ ועל כן כדי להביט בפניו צריך להתכופף, ואילו על פי הפסוק באיכה הקב"ה יושב בשמים ועל כן צריך להישיר מבט כלפי מעלה ולשם כך עלינו לעמוד זקופים.


אולם, הצצה בפרקים עצמם מגלה שהפרק במלכים מתאר את תחינתו של שלמה שהקב"ה ישרה את שכינתו בבית שבנה לכבודו. אף ששלמה סיים זה עתה פרק מרומם בחייו, של בניית בית ה', שלמה מצוי בעמדה של מי שמנסה לשכנע את הקב"ה לשעות למנחתו. מי שחרד שתשורתו תידחה.


הפסוק באיכה מתאר עמידה כללית אחרת לגמרי. "מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו: נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה': נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם: נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ". הפסוקים מתארים דו שיח בין האדם לה'. אך האדם המתואר כאן הוא אדם חוטא. האדם החוטא הוא זה שמשוחח עם הקב"ה, לא אדם בעל הישגים רוחניים מרשימים כשלמה. אולם, באופן פרדוקסלי ובניגוד לשלמה - האיש שלפנינו עומד וטוען שזה מובן מאליו שהאדם כאדם נכשל וחוטא. אבל, בעת ובעונה אחת, הוא גם שב בתשובה. הדיון, מבחינתו, תם בנקודה זו: האדם רוחץ בניקיון כפיו, ונושא אותם בפשטות לשמים באומרו: ידי נקיות, אני את שלי עשיתי. מחובתו של הקב"ה לקיים את חלקו בהסכם ולסלוח. זו דרישה פשוטה, לא תחינה ולא תפילה (מכילתא דר"י, מסכתא דפסחא, א). עולה מכאן, שאפילו אדם חוטא יכול להיות בטוח ורגוע, ולעומתו אדם שלם ומלא מצוות כרימון יכול לחוש חסר תקווה ותלוי-חסד. הכל תלוי בפרספקטיבה ובנקודת המבט.


נקודת המבט הזו היא נגזרת של חיבור נקודות, קווים וצורות לתמונה. בחירה מודעת ותודעה נפשית שבכוחנו לעצב ולקבוע. קו ישר מחבר בין תודעתו של ר' יהודה דרך השופר הכפוף ועד מבטנו על עצמנו, על חיינו ועל השקפתנו ותודעתנו. הדברים נכונים לא רק ביחס לעמידתנו מול הקב"ה וגם לא ביחס ליום הדין דווקא. הם משפיעים על האופן בו אנו חיים את חיינו, על מידת השמחה וההודאה על הטוב. על הבחירה לראות את הטוב ואת ההצלחות, לדעת לקחת בקלות גם כישלונות להבין שאלו חלק מחיינו. להישיר מבט לצמוח ולהתקדם. ויותר מזה, המחשבה קובעת את המציאות, ואולי אף מחוללת אותה: אדם שנפל ברחוב יכול לזכור את החבטה אבל יכול לשים לב לכך שהוא נזרק והתקדם למרחק במהירות רבה יותר. זדונות יכולות להפוך לזכויות ממש בכח המחשבה והיפוך ההסתכלות.


"אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? - אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני". בסופו של דבר ההכרעה ההלכתית לתקוע בשופר של איל כר' יהודה עוברת תהליך "גיור" והיא מבטאת החלטה לספר את סיפורו של האדם באופן מסוים, ולא באופן אחר. בהקשר היסטורי ומנקודה מאד מסוימת בזמן. השופר הכפוף מסמל לא רק רגשי נחיתות אלא גם מעשים טובים. אם לא מעשים שלנו, של אבותינו. ודי בכך כדי שנחוש שאנחנו באים לפניו בזכות ולא בחסד. והקב"ה נענה ואומר "מעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני".

 

שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה!