A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - בראשית ויעתר יצחק
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > בראשית
מאמרים

ויעתר יצחק /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

נח לא התפלל כלל על בני דורו, אף שהודיעו לו על המבול הצפוי. אברהם אבינו התפלל על סדום, אך לא התפלל על עצמו ועל ביתו, גם בימי העקרות, גם בעת העקדה. הראשונים שהתפללו בעד עצמם במקרא היו יצחק ורבקה. התפילה על עקרותם נענתה והם זכו להפקד בבנים. חידושה של תפילה זו מתבטא גם בפועל שמופיע לראשונה בתנ"ך: 'ויעתר'. ושתי הופעות לו – ויעתר יצחק, מצד המבקש, ויעתר לו ה' – מצד מקבל התפילה. השרש ע.ת.ר משמש לשני הכוונים, והוא מכיל את שני הממדים של התפילה הזאת – גם הבקשה וגם ההענות לה.

 

כאשר נענתה תפילתם של יצחק ורבקה, 'ותהר רבקה אשתו', לא נפתרו כל הקשיים. כאשר רבקה מגלה ש'ויתרוצצו הבנים בקרבה', היא שואלת את עצמה 'למה זה אנכי' והולכת לדרוש את ה'.

 

חז"ל, התקשו לקבל שפשוטו של מקרא מכוון רק לתנועות וכאב בבטנה של האם ההרה, שהרי אלו הם נחלתן של כמעט כל המעוברות מאז נתקללה חוה, אם-כל-חי, בקללת 'בעצב תלדי בנים'. לכן הוסיפו נופך מדרשי, והסבירו שרבקה זיהתה שניות בקרבה: העובר היה 'מפרכס לצאת' גם על פתחי בתי עבודה זרה וגם על פתחי בתי כנסיות. למותר לציין שבימים ההם עדיין לא היו הרבה שטיבלאך ובתי כנסיות באיזור נחל גרר ובקעת באר שבע, והציור של חז"ל אינו אלא ביטוי סמלי למורכבות האנושית המתרקמת בבטנה, אותה חשה רבקה, ומפניה חששה.

הקב"ה ניחם אותה ש'שני בנים בקרבך'. לא יוולד בן אחד חצוי בנשמתו והפכפך, אלא בן אחד יהיה צדיק ובן שני רשע. גם זו אינה בשורה משמחת ביותר לעקרה שהרתה סוף סוף ללדת, ועדיין, נחמה פורתא יש בה.

בפרשה זו, צפה ועולה בעיה לא פשוטה המתעוררת כל אימת שאדם מעתיר בתפילה ל'בני חיי ומזוני': תפילה לילדים, לבריאות ולפרנסה. הבעיה היא, שהתמקדות בבקשה מסוימת נעשית תמיד לפי אופק ההבנה המוגבל של האדם, ואין הוא יודע אם הברכה לא תביא עמה גם תוספות לא רצויות.

המעתיר ומפציר לקבל דבר חיובי אחד, יכול לקבל עמו גם נספח שלילי. עם הענות הצד האחד המאיר, יופיע גם האחר, האפל, ויתכן שלו ידע המתפלל מה המחיר של ההעתרות לעתירתו, היה מוותר עליה. כך לדוגמה, אפשר להצדיק את נח ולומר שהוא לא התפלל על דור המבול מפני ששיער שאם לא יכריתו אותם, תמשיך הארץ להתמלא חמס, יתכן שהוא הזדהה עם הגזירה הא-להית ולא ראה דרך וענין להפכה לטובה.

סיפורים חסידיים רבים מספרים על חסיד שבא לצדיק לבקש ממנו עזרה בענין מסוים, והצדיק סירב להענות לבקשתו, בידעו שהאדם מבקש מה שאינו ראוי ומתאים לו, ואם יקבל את מבוקשו, תגרם לו רעה תחת טובה, בחשבון הכללי.
מקובל להסביר את נוסח הברכה-תפילה 'ימלא כל משאלות לבנו לטובה' כבקשה שיש הסתייגות בצדה – ימלא את משאלות לבנו, אבל רק בתנאי ובאופן שיהיה לטובה.

בעומק הענין, ההתלבטות הזאת כרוכה בשאלה הפילוסופית הגדולה באיזו מידה יש ביכלתו של האדם להשפיע על שינוי המציאות ועל הרצון הא-להי בתפילתו. העמדה המצמצמת, מתקשה לקבל את אפשרות השינוי ומגבילה את כוח תפילתו של האדם, ממילא, גם כאשר חושבים שהתפילה מועילה, נותר עדיין תחום רחב ובלתי נגיש של 'תופעות הלוואי' שאינן בשליטתו של האדם. העמדה המרחיבה, הסבורה שיש בכוחו של אדם להפך את הגזירה כ'עתר המהפך את התבואה' (כדברי רש"י על 'ויעתר יצחק), סבורה גם שאפשר וצריך לבקש על פרט מסוים, כפי צרכיו ודרישותיו של האדם, ולהניח שהבקשה תענה בטוב, מבלי לגרור אחריה מערכת דטרמיניסטית של תוצאות וסיבות שהמתפלל לא יכול לשערם ולהבינם.

 

בכתבי חסידות נראה, שהשאלה אינה רק שאלת תאורטית: תאולוגית-פילוסופית, אלא היא גם – ואולי בעיקר – שאלה פנימית, נפשית, של המתפלל. תפילה אינה מעשה חיצוני טקסי, אלא ביטוי ראשוני, כן ופשוט, של נשמת האדם. אדם שאינו מאמין ביכולת ההרפאות שלו או של חולה מסוכן שהוא נמצא במחיצתו, יכול לבטא מילים של תפילה לרפואה, אבל הוא לא יכול באמת להעתיר לרפואה. לעומת זאת, אדם המאמין בכל לבו באפשרות ההחלמה – יבטא זאת בתפילה מעומקא דליבא, בלי להתחשב במידת הריאליות שמייחסים הרופאים לאפשרות הזאת. חוסר הבטחון של המבקש, הוא המונע ממנו להעתיר. חזקיהו חשש מן הבן הרשע וראה אותו כגזירה גמורה – ולכן לא התפלל עליו. הביקורת של חז"ל על נח אינה רק על כך שלא התפלל על דורו, אלא על כך שלא האמין באפשרות של התשובה והתיקון. העובדה שלא התפלל היא רק ביטוי חיצוני לחולשת אמונתו.

 

ומדוע לא התפלל אברהם אבינו, אבי המאמינים, על העקרות או על העקדה? אצל אברהם הסיבה לכך לא היתה חוסר אמונה בקב"ה חלילה, שהרי נאמר עליו 'והאמין בה' ויחשבה לו צדקה'. קיימות סיבות רבות מדוע יימנע האדם מלהתפלל על דבר אף על פי שנראה שהוא טובתו. אפשר שהדבר נובע מהכנעה בפני הרצון הא-להי, מן המחשבה שהוא אינו ראוי שייעשה לו נס, או מפני שאין הוא רוצה להתערב באופן הקיום של ההבטחה הא-להית. סביר להניח, שבפרשת העקדה חשב אברהם שלא ראוי שיתפלל להצלת יצחק, כי ראה בנסיון העקדה זכות להביע את עצמת מסירותו לצו הא-להי. לא היה מקום להתחמק מכך על ידי תפילה.

 

השאלה על מה ראוי להתפלל היא שאלה קשה. לפעמים, ליד מיטתו של חולה שמתייסר ביסורים קשים, לא ברור אם לבקש על חייו ורפואתו או אדרבה, עדיף לבקש שייגאל מיסוריו. מן הגמרא במסכת נדרים, בסוגית ביקור חולים, משמע שמי שמבקר את החולה בשעות קשות, מסיח דעתו מאפשרות הישועה ואינו מתפלל לרפואתו (נדרים מ' א). אפשר שבסתר לבו הוא מתפלל עליו שימות, אף על פי שאינו יכול לבטא זאת בפירוש. במקום אחר בגמרא מצאנו שחכמים ביקשו על רבי יוחנן שנשתבשה דעתו, ונפטר. גם שם לא נאמר בפירוש מה בקשו, אך נראה שהפטירה היתה תוצאת בקשתם של החכמים. וברור מכך שהם לא התפללו לרפואתו והחלמתו דווקא. (בבא מציעא פד א. עי' בשו"ת ציץ אליעזר ח"ט סימן מ"ז דיון בשאלה אם מותר להתפלל על חולה מיוסר שימות, ומסקנתו שאין לעשות זאת).

 

לפעמים הבחור או הנערה מתפללים בכל ליבם (אפילו לא בהכרח לקב"ה!) שבן הזוג יתן בהם את עיניו, שישאו חן זה בעיני זו ויעתר לנישואין. לפעמים, אין הם מסוגלים להתפלל כך, כי בתוככי ליבם עדיין לא גמלה ההכרה שהם אכן רוצים בכך, או שטוב הדבר בעיניהם. במקרים כאלה, יעדיפו תפילה שאינה 'העתרה', אלא תפילה רכה יותר, המבקשת שהקב"ה יאיר עיניהם ויוביל את הדברים בדרך הטובה בעיניו. הספק אינו בהלכות תפילה כמובן, אלא בסדרי הלב.

 

ראשיתה של התפילה היא בבירור הפנימי של האדם עם עצמו, במה הוא מאמין, למה הוא מייחל, ממה הוא חושש, ומה הן הציפיות שלו. לכשידע האדם מה רצונותיו, תנבע התפילה המתאימה מקרבו מאליה.