A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - בראשית הווה ועתיד
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > בראשית
מאמרים

הווה ועתיד /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

בספר בראשית אנו מוצאים שלש דרכים שבהן נפרד אב מבניו ו'מעביר את הלפיד' לדור הבא:
הקב"ה העיד על אברהם "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו" (בראשית יח, יט) עדות זו של ה' על אברהם, כמוה כהערה על כך שמשימתו של כל אדם היא לא רק להיות שלם עם קונו. אלא גם לדאוג לכוון את ילדיו ללכת בדרך ה'. האדם אינו חי לעולם, אבל הוא יכול להמשיך את חייו על ידי התווית דרך, הקניית ערכים והותרת מורשת. פרידת אברהם מן העולם ומימוש החובה הזו היא בדרך של ציווי. לפי הפסוק, זהו גם התנאי של הימשכות מערכת היחסים של השפע והחסד בין זרעו של אברהם לבין הקב"ה.


יצחק מברך את בניו לפני מותו. נדמה שהברכה היא החלופה של הציווי. היא מעין ברכת הדרך. היא רכה מציווי שכן היא אינה בגדר הודעה או תכתיב חיצוני. במובנים אחרים דווקא ברכה היא העמסה ותביעה. בברכה גנוזה גם האמונה ביכולת מקבל הברכה לממש אותה ולעמוד בציפיות של המברך. כמובן שבהתאם לתכני הברכה מתברר למתברך מה מצופה ממנו ומהן התקוות שהוא נתבע לממש.


יעקב מברך את מנשה ואפרים נכדיו, אולם את בניו הוא אוסף על מנת להגיד להם את שיקרה להם באחרית הימים. זו מתודה אחרת להצבת יעדים. הצבת טלסקופ המשקיף לעתיד ומסייע בארגון רעיוני של מהלכים.
הכרוניקה הזו מתארת את העברת הלפיד באמצעים משתנים על ידי האבות. מסורת מאב לבן ומבן לבן, תיאור יבש ועובדתי המסופר כביכול, בזמן אמת. לכן, אין בו הסבר להבדלי הגישה בין האבות. האחד מצווה, השני מברך והשלישי מספר.

 

המדרש מסתכל על העברת הלפיד הזו במבט היסטוריוסופי, וככזה הוא מסביר אותה ונותן לה פרשנות ופשר. על פי המדרש אין מדובר רק בעובדות. השתלשלות הדברים היא סיפור היסטורי. תיאור מהלך שלם, משורשר וסיבתי. המדרש מסביר שציוויו של אברהם הוא ההצדקה וזכות הקיום שלו. חיי אברהם הם שביל ואבן דרך להולדת יצחק. ויצחק הוא מנוף ותשתית להולדת יעקב. וכך מובא במדרש:


ר' ברכיה ור' לוי בשם ר' שמואל בר נחמן: אברהם לא ניצל מכבשן האש אלא בזכותו של יעקב, משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה נידון לפני השלטון ויצא דינו מלפני השלטון לישרף, צפה אותו השלטון באיסטרולוגייא שלו וראה שהוא עתיד להוליד בת והיא עתידה להינשא למלך, אמ' כדיי הוא להינצל בזכות בתו שהוא עתיד להוליד והיא נישאת למלך. (ויקרא רבה, בחוקותי, לו).


התפיסה המובעת במדרש מתאימה לתפיסה לפיה ההיסטוריה מתפתחת בהתמדה לקראת תכלית מסוימת של שלמות. ההווה הוא גרעין העתיד. התיזה של המדרש היא שההיסטוריה היא הביוגרפיה של עם ישראל. מעבר הדורות הוא השלה של שכבה וגילוי של שלב נוסף.


הה"ד (=הדא הוא דכתיב) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח, יט), ואין צדקה ומשפט אלא ביעקב, דכתיב משפט וצדקה ביעקב את עשית (תהלים צט, ד).


להנחה שאבות הם המגש שעליו נבנים הבנים, יש תמיכה טקסטואלית בפרשתנו. שהרי יעקב אומר לבניו שהוא מבקש לגלות להם את אשר יקרה להם באחרית הימים. ברור לחלוטין שליעקב יש תודעה היסטורית מפותחת. כזו שלפיה ההווה אינו העיקר, אלא בהיותו העתיד המהוון. הוא גם אינו נפרד בהכרח מבניו הנוכחיים והממשיים, אלא מברר להם את תפקידם בשרשרת הדורות, ומביט דרכם אל אחרית הימים. גם מבניו הוא מצפה לחוש את כובד הדורות הבאים על כתפם. "אשר יקרא אותם באחרית הימים" לא נעלם ולא הועלם. הוא נאמר כאן במפורש.
יעקב רואה את שלפניו ומזהה תהליך של התפתחות פנימית של עם ישראל. תכונות היסוד המגוונות של בניו הן ביטוי לכך שהגרעין הישראלי נובט ומצמיח כלים שונים להופעת ה' בעולם. דבריו של יעקב מבטאים את קוי האופי הנובעים מן האישים.


ראובן "פחז כמים" הוא אבי הטיפוסים שרצים קדימה, הרוח החיה, שנוטים לעיתים לפזיזות וקלות דעת, וגם טועים בהערכת המציאות מפעם לפעם. שמעון ולוי "אפם כי עז ועברתם כי קשתה" קנאים, חמומי מוח, אך חדורי מסירות. כאלה צריך מעט ובכל מקום, "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". יהודה הוא הדמות המתונה, מ"בני עליה", מלאי הוד, נישאים מעם "יודוך אחיך... ישתחוו לך בני אמך". גם מפונקים ומעודנים בנפש ובגוף "כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותו". זבולון מייצג את הדמויות חובקות העולם, אנשי העסקים שרוב ימיהם מבלים בשדות התעופה, נַשַֹאי תרבויות "לחוף ימים ישכון.. וירכתו על צידון". יששכר הם אנשי האדמה אוהבי הארץ, שאינם בוחלים בעבודת כפים "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול" (ורבותינו פירשו שאלו לומדי התורה, אנשי האקדמיה). דן מייצג את האנשים המהוגנים, שוחרי המשפט והסדר הציבורי, כלב השמירה של עם ישראל "ידין עמו... שפיפון עלי אורח". גד, אנשי חיל ומלחמה "גדוד יגודנו". אשר, הם הגבירים שגדולתם בעושרם ובנתינה לזולת "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך". נפתלי, הם אנשי התקשורת "אילה שלוחה... הנותן אמרי שפר". יוסף, המשקיענים השאפתנים המצליחים, "וימררוהו... ותשב באיתן קשתו". ובנימין האנשים המחושבים, והחסכנים "זאב יטרוף בבוקר... ולערב יחלק שלל".


יעקב מביט בבניו ורואה שהעם שעומד לצאת מהם-ממנו יכיל כוחות שונים ומרובים, וכי כל אחד מבניו מייצג פיסת שבטיות פנימית, עדות שונות, מגוון תופעות תרבותיות ורבדים חברתיים של עם ישראל. התבוננות זו היא ברכתו להם, ברכת הדרך. דעו לכם כל אחד ואחד יש לו משימה חשובה בעם ישראל. כל אחד מכם הוא אבן דרך לקביעת סדר יום ונקודת מבט.


מתוך כך, מתוך ההבנה שהאבות אינם מוסרים את משנתם, אלא משקיפים על העתיד, מובן מדוע צורות ההעברה משתנות. מדוע אברהם מצווה, יצחק מברך ואילו יעקב מגיד. אברהם מצווה כי רק בתקיפות ובאומץ ניתן לעשות מהפכה בעולם, יצחק מברך כי הדרך כבר קיימת, יעקב צריך רק לשמור אותה ולחיות בה. יעקב הוא כבר הפרי האמיתי, בניו גדלים לתוך דרך סלולה. יעקב רואה כבר את המימוש מול עיניו, כל שיעקב נדרש לעשות הוא לסמן דרך ולתעל לרבגוניות תרבותית עם שאמונתו בה' אחד.