A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - שמות שירת הים
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > שמות
מאמרים

שירת הים /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

 שירת הים היא אחת היחידות האחרונות שצורפו לסדר תפילת שחרית. לראשונה הוזכר המנהג להוסיף את שירת הים אחרי פסוקי דזמרה רק בתקופת הגאונים, בזמנם עדיין לא רווח המנהג בכל מקום. אפילו בזמנו של הרמב"ם, עדיין היו שנהגו לומר שירת הים, אחרים שאמרו שירת האזינו, והיו שאמרו את שתי השירות. נראה שבתחילה הוסיפו את השירה אחרי ישתבח, ורק בשלב שני היא נכנסה לתוך 'פסוקי דזמרה' וברכות 'ברוך שאמר' ו'ישתבח' חלו גם עליה. אחד מן הראשונים בפרובנס, ר' אשר מלוניל, בעל 'ספר המנהגות', קובע ש"אז ישיר" נאמרת רק בציבור, והיחיד אינו אומרה בתפלתו. עם הזמן, התפשט המנהג והתקבל בכל הקהילות ועם ראשית הדפוס במאה החמש-עשרה כבר מצא את מקומו הקבוע בכל סידורי התפילה.

 

מה ראו חכמי ישראל לתקן אמירת שירה זו? מה היה חסר ליהודים בתקופת הגאונים והראשונים, שהחליטו להוסיף את שירת הים לפסוקי דזמרה? אין צורך לומר ש'שירת הים' היא שירה נשגבה, מלבבת, מעוררת ומשמחת. אבל דוגמתה יש עוד שירות בתנ"ך, עוד מזמורי תהלים נשגבים ומרוממים. פרשני התפילה בכל הדורות הציעו עוד טעמים וסגולות וערכים הגנוזים בשירה זו, אלא שמן הסתם היו יכולים לעשות זאת גם אם היה נוסף פרק אחר לפסוקי דזמרה. כאמור, הרמב"ם מזכיר שהיה גם מנהג לומר שירת 'האזינו', ואין ספק שאילו מנהג זה היה מתקבל ונשמר, היינו מוצאים גם ת"ק טעמים לחשיבותו. גם בלי 'שירת הים' תפילת שחרית אינה קצרה. מן הסתם, גם בתודעתם של המתקנים עמד העקרון שבגללו נמנעו חז"ל מהוספות יתירות לתפילה: 'טירחא דציבורא'. לפיכך נראה, שצריך למצוא נימוק משמעותי ביותר כדי להרחיב כך את התפילה, ולא די בתיאור מעלתה של שירת הים כדי להצדיק זאת.


רבי יהושע אבן שועיב, חכם מבית מדרשו של הרשב"א בספרד, כותב בדרשותיו כך: "דברי תורה הם חביבים על שומעיהם כאילו הם חדשים, שזו היא הסגולה בדברי תורה... והנה האדם קורא שירת הים וקורא אותה בכל יום בנעימה כאלו לא קראה מעולם, וכן הפרשה וכן קריאת שמע שחרית וערבית, והוא חן מהשם יתעלה ששם בדברי תורה, ועל זה אמר שלמה: אילת אהבים ויעלת חן". (דרשת ר"י אבן שועיב, פרשת צו ושבת הגדול)


ר"י אבן שועיב מתאר את קריאת שירת הים מדי יום ביומו, "כאילו לא קראה מעולם". יתכן, שבזמנו ובמקומו היו מתפללים כך. אם אכן זו היה האוירה בבתי הכנסת בעת אמירת "שירת הים", היה אפשר להודות שהתוספת היא תרומה חשובה לאקלים התפילה כולה. אלא שאפילו בתקופה ההיא, מעידים ספרי מוסר ותוכחה שלא הכל התפללו כך, וכמו בכל הזמנים והמקומות, יש להבדיל בין תפילתם של חסידים, מלאת הכוונה והרגש, לבין תפילתם של שאר הציבור וסתם הדיוטות, שתפילתם לעתים קרובות היא כצפצוף הזרזיר, וקריאתם את השירה, כמו גם חלקים אחרים מן התפילה, אפילו הם קדומים יותר ומחייבים יותר משירת הים, נעשית קבע, ולא רחמים ותחנונים לפני המקום. עינינו הרואות, שתוספת שירת הים לא מוסיפה יתר-התלהבות וערנות לתפילה, ודאי לא באופן תמידי וקבוע.

 

מהתבוננות במבנה הפסוקים העוטפים את השירה בסידור, נראה שאפשר לתת טעם משמעותי להוספת השירה לפסוקי דזמרה. טעם שאינו נוגע לחווית המתפלל, אלא ליסודות הרעיוניים שהתפילה מבטאת.


מה טיבם של 'פסוקי דזמרה' המקוריים? קבוצת המזמורים המהווים את חטיבת היסוד של פסוקי דזמרה, הם פרקי החתימה של ספר תהלים. ששת הפרקים, החל מ"תהלה דוד", הוא מזמור קמ"ה המכונה 'אשרי' על שם הפסוק שהוצמד לו בכותרתו, ועד "כל הנשמה תהלל י-ה" במזמור ק"נ החותם את הספר, הם מזמורי שבח והודיה לקדוש-ברוך-הוא הנאמרים על ידי האדם הפרטי: "הללי נפשי את ה'". מצטרפים כל יצורי תבל, שוכני ארץ ומלאכי שמים. כולם מפארים את הקב"ה הדואג ומשגיח על כל הבריאה כולה, על העצים ועל בעלי החיים ועל בני האדם. על חסידיו ועל יראיו, על היתום ועל האלמנה, וגם 'על כל מעשיך'. ה' הוא מוריד הגשם והשלג, רוח סערה, מלאכים, שמי השמים וכל צבאם. כולם כפופים לו, וכולם משבחים לו.


משמסתיימת החטיבה הזאת, פותח המתפלל ב'ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל'. בכך מתחילה ההכנה לשירת הים. מתפילת נפשם של היחידים ונשמתם, עוברים למעמד של 'לעיני כל הקהל'. מן המעמד של כל ישראל שנקהלו על ידי דוד עוברים לפסוקים מספר נחמיה, שנאמרו בכנס התשובה הגדול של כל עם ישראל. זו הסיבה שבגללה לדעתו של בעל ספר המנהגות, אין היחיד אומר אותה, שכן אין זו שירה של יחיד, אלא מעמד של ציבור. הפסוקים מתקדמים בהדרגה מהתיאור הכללי של "לך ה' הגדולה והגבורה", דרך "אתה הוא ה' לבדך אתה עשית את השמים", אל: "אתה הוא הא-להים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים", משם ל"והים בקעת לפניהם ויעברו בתוך הים ביבשה ואת רודפיהם השלכת במצולות כמו אבן במים עזים". ולבסוף – לפסוקי פרשת 'בשלח' המקדימים את השירה ולשירה עצמה.


ההקדמה הארוכה מדברי הימים ומנחמיה מלמדת, שהשירה נוספה על מזמורי התהלים כדי להשלים את הממד האוניברסלי של הודיה לא-ל בורא העולם ומנהיגו. היא משלימה את הממד הזה בקומה נוספת, בממד הלאומי של האל המוציא את עם ישראל ממצרים, מושיעו וגואלו. את הממד האוניברסלי מבטא המתפלל היחיד. גם אם רבים הם היחידים, ואפילו אם זו כל הבריאה כולה, אין זה אלא אוסף של יחידים. לעומת זאת, המעמדים הציבוריים של דוד, נחמיה ושירת הים, אינם אישיים ופרטיים. הם מבטאים הממד הלאומי, הישראלי, שאותו מייצג הציבור, כל קהל עדת ישראל. ובבית הכנסת – עשרה מתפללים שהם בחינת 'עדת א-ל'. אלו הם שני סוגים שונים של עמידה בפני ה'. קיימת עמדה בפני הא-ל בורא עולם, וקיימת עמידה בפני א-ל מוציאם ממצרים. כפי שהסביר רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, עשרת הדברות מתחילות ב'אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' ולא ב'אשר בראתי שמים וארץ', כי התורה ניתנה לעם ישראל, כ'ממלכת כהנים וגוי קדוש', ולא לכלל האנושות והבריאה.


מחדשי המנהג שהוסיפו את שירת הים, סברו שלא די באמירת המזמורים הכלל-עולמיים, ולא די בהשתפכות הנפש של המתפלל היחיד, אלא יש צורך במעמד קהילתי, ציבורי, המייצג את כלל-ישראל, ואת היחס המיוחד של הקב"ה לעמו. נראה שזו גם הסיבה שבגללה נהוג לומר את החלק הזה בעמידה. לא מפני שהוא חשוב יותר ממזמורי התהלים שהם עיקר פסוקי דזמרה, אלא מפני שיש לפרקים אלו אופי אחר, אופי של מעמד טקסי ציבורי, מעין מעמד 'הקהל', המחייב התייצבות ועמידה.


הוספת שירת הים לפסוקי דזמרה ולתפילת שחרית היא איפוא צעד נוסף בדרך שמתפילת האבות, היחידים הנפגשים עם א-ל עליון קונה שמים וארץ, לתפילת הציבור, המתייצב כאיש אחד לעבור בברית ה' אשר הוציאם ממצרים להיות לו לעם.