A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - שמות ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > שמות
מאמרים

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

חז"ל, מפרשים והוגים בכל הדורות, עמדו על כך שהניסוח 'ושכנתי בתוכם' – ולא 'בתוכו', מרמז על כך שעיקר עניינו של המשכן אינו בהשראת השכינה על יריעות, קרשים וכלים, אלא על השראת השכינה בליבותיהם של בני האדם. המשכן אינו אלא גילוי חיצוני של האפשרות להשרות את השכינה במחנה ישראל. אכן, יש צורך בכלי עזר גשמיים כדי להמחיש את האפשרויות הרוחניות, מכיון שבני אדם הם קרוצי חומר, ולכן בשונה ממלאכים הם זקוקים לממשות חמרית ככלי או כסמל להחלת הרוחניות. אבל גם בהעדר משכן ומקדש, האפשרות הרוחנית הזאת מתממשת באופן חלקי, גם בכלים אחרים. חז"ל הציגו זאת במאמרים שונים: "שלחנו של אדם דומה למזבח". "המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב ביכורים". בראש ובראשונה – בית הכנסת שהוא בבחינת "מקדש מעט". כהגדרתו של הנביא יחזקאל (יא טז).

 

כשם שבמשכן ובמקדש עצמם לא היה די בכלים החמריים, אלא היה צורך בעבודה כדי להשרות השכינה בו, כך הדבר גם בבתי הכנסת. השכינה אינה מתהווה מאליה, והיא גם יכולה להסתלק משם, כפי שהסתלקה גם מבית המקדש טרם חורבנו. דגם אחד של בית כנסת נטול שכינה, מתואר על ידי רבי יוחנן כבית כנסת שהמתפללים מאחרים לבוא אליו: "אמר רבי יוחנן בשעה שהקדוש ברוך הוא בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס שנאמר: 'מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה'". (ברכות ו א) אמנם הזוהר בפרשתנו (קלא ב) מרכך את דבריו ומציין שאפילו אדם אחד שנמצא בבית הכנסת בזמן, זוכה להשראת שכינה, שהרי נאמר 'מדוע באתי ואין איש' ולא 'מדוע באתי ואין מנין עשרה'.


מליצה אחרת שנדרשה על סמך הפסוק הזה, 'מדוע באתי ואין איש', אי"ש נוטריקון 'אמן יהא שמיה [רבא]': כשאין עשרה שעונים לקדיש. כך הסביר את מיקומה של השכינה בבית הכנסת ר' ישראל אלנקוה במנורת המאור: (פרק ב' בענין התפילה) "וגרסינן במדרש יהי אור: ר' אלעזר פתח מדוע באתי ואין איש. אשרי הם ישראל שבכל מקום שהן הב"ה מצוי בהם. וכשישראל מתדבקין בו בתפלה הוא מתדבק עמהם. וכשעוזבין התפלות הב"ה עולה מעלה מעלה ומתרחק מהם... כשישראל מתדבקין בהב"ה בתפלה ומקשרים מחשבתם עמו, אז נפשם עולה למרום, והב"ה יורד לקראתם לקבלה. וכשמתרחקים ממנו ומתדבקים בתחתונים הם יורדים למטה והב"ה עולה מעלה מעלה ומתרחק מהם". במקום אחר דורש בעל מנורת המאור את הפסוק 'באתי ואין איש', על אדם שמדבר בבית הכנסת כאשר 'חבריו משוררין ומקלסין להקב"ה'. שאף הוא גורם לסילוק שכינה. (שם פרק ג').

 

והנה שתי הערות חביבות בדרך של תוכחת מוסר מאת בעל ה'שרידי אש' (ח"ב סימן נ"ג) שאף הן מבוססות על דרשת 'באתי ואין איש'. נוגעות לאקטואליה של סדרי התפילה, ולשאלת השראת השכינה במקום תפילת הציבור:
"רציתי לומר, שעפ"י רוב בנאות דשא (= אתרי נופש) או במקום שאין הרבה יהודים ומאספים מנין בדוחק גדול, כל אחד משתמט ואומר: בין כך וכך לא יהיה מנין ולכן הוא נמנע מלבוא. ולפעמים יארע שבאם היה בא היה מנין בשלימות, שלא חסר רק אחד והוא היה יכול להשלימו, אז הקב"ה כועס ואומר: מדוע באתי ואין איש. כלומר, אותו העשירי שחסר ולא בא להשלים.


ובאופן אחר: עפ"י רוב מאחרים האנשים לבוא כדי שלא יצטרכו להמתין עד שיאספו כולם, וכל אחד אומר כן, שרוצה לבוא בסוף לאחר שיהיו כבר תשעה מתפללים. ומכיון שכל אחד אומר כן ממילא "אין איש" בשעה הקבועה, ועל זה אומר הקב"ה: "מדוע באתי"... וזוהי תוכחת מוסר לאלה המאחרים לבוא כדי שלא יצטרכו להמתין".

המחשבה שהשראת השכינה תלויה במשכן ובמקדש החמריים, גורמת לכך שאנשים מתפללים לבנין המקדש והשבת העבודה, מתוך מחשבה שכאשר הדבר יתרחש, בע"ה במהרה בימינו, יחול שינוי מהותי ברמת השראת השכינה בישראל. אבל, בצד הממד החיובי של הציפיה לבנין המקדש, יש גם צד אפל, צל, שמטילה התקוה והציפיה הזאת.


ראשית, היא מבוססת על ההנחה שעצם הבנין הפיזי יגרום להשראת השכינה. ולא היא. מאז משכן משה, דרך מקדש שלמה, ועד סוף ימי בית שני, ידוע וברור, שקיומו של המשכן לא מבטיח השראת שכינה בו. המתח שליוה את יום השמיני למילואים, את חנוכת מקדש שלמה, והעדר הנוכחות הגלויה של שכינה בבית שני, מעידים על כך. אפשר גם לחלל ולטמא את המקדש, להרוג ולרצוח בו 'כהן ונביא' ולעבוד בו עבודה זרה, כפי שקרה בסוף ימי בית ראשון. בבית שני היו כהנים גדולים צדוקים, היו סכסוכים ועימותים שהגיעו לכלל שפיכות דמים. עצם קיומו של הבנין אין בו ערובה לקדושה וטהרה. רק מעשי בני האדם הבאים בו, כהנים ככלל האומה, יקבעו אם תהיה בו שכינה.


שנית, הציפיה להשראת שכינה במקדש משכיחה את העובדה שאפשר להשרות שכינה גם במקדש-מעט, בבית הכנסת, ואפילו בבית. אדם מדמה שאילו היה לו מזבח והיה מקריב עליו שלמים, היה מתעורר לאכילה שבקדושה. אבל כיום מכיון שאין מקדש, שלחנו אינו נראה כלל כמזבח ואכילתו אין בה כל קדושה. והוא טועה בכפליים, בימי עלי, התייחסו אפילו הכהנים אל המזבח כמסעדה בשרית משובחת ותו לא. ולאידך גיסא, שלחנם של אנשי מעלה יכול להיות כמזבח גם כיום, בלי קרבנות.


והוא הדין לבתי הכנסת. אין מדובר כאן במיסטיקה. יש בתי כנסת ומעמדי תפילה שאפשר לחוש בהם, ממש 'בחוש' את השראת השכינה והקדושה. ויש בתי כנסת ומעמדי תפילה שבהם אפשר להבין את גערת הקב"ה 'מדוע באתי ואין איש', ואת סילוקה של השכינה מהם. אם מפני שהם ריקים מאדם, ואם מפני שיש שם הרבה בני אדם מתפללים כביכול, אבל אין שם אף 'איש'. או שאותם שהם 'איש' נבלעים, הם ותפילתם, בהמון הרב שאינו בבחינת 'איש'. יש יסוד סביר לחשד, שאותם בני אדם שאינם חשים בנוכחות השכינה בבית הכנסת ואינם פועלים כדי לכונן בו אוירה של קדושה והשראה, היו מתנהגים באופן דומה גם אילו היו מגיעים למשכן בימי עלי או למקדש בימי מנלאוס המתיוון, יוחנן כהן גדול הצדוקי, או מרים לבית כהני בילגה שהמירה את דתה.


הדבר נכון לא רק לאוירת הקדושה בעת התפילה, אלא גם לנכונות לתרום. בית המקדש לא התקיים מנסים, אלא מתרומות. וכשבימי המלך יהואש ויהוידע הכהן גילו שהמקדש זקוק לבדק בית רציני, הם התחילו במגבית כספית כדי לאפשר את מפעל התיקונים. אפשר לשער שכהיום כן אז, היו שנרתמו ותרמו יותר, והיו אלו שעמדו מנגד.

 

פרשת המשכן אינה מתחילה בציווי להקים משכן. הסדר הפוך: מתחילים ב'ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו' – כאשר עדיין לא הוסבר לשם מה נחוצה התרומה. רק לאחר הפירוט הארוך של התרומות הנדרשות: 'זהב וכסף ונחושת ... ואבני מילואים לאפוד ולחושן', מגיעה הידיעה לשם מה נחוצות התרומות: 'ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם'. הוי אומר: קודם כל, התעוררות הלב, נכונות לתרום, שותפות בהתקדשות וביצירת המקום להשראת שכינה. רק לאחר מכן – יבוא המבנה הפיזי ויאפשר לכל אלו להתקיים בו בפועל. עד שאנו מתפללים על בנין בית המקדש במהרה, עלינו להראות שהלבבות נכונים להשראת השכינה 'בתוכם'.