A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - שמות ואלה הבגדים
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > שמות
מאמרים

ואלה הבגדים /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

הקב"ה נמצא בכל מקום שנותנים לו להכנס, אמר הקוצקאי, ולכן, לכאורה, אין צורך למקום מיוחד ולנסיבות מיוחדות כדי לפגשו. 'שויתי ה' לנגדי תמיד' אמר דוד המלך – ומכאן שאפשר לחוות את הנוכחות הא-להית בכל עת ובכל מקום, לפיכך פותח הרמ"א את הגהותיו לשלחן-ערוך אורח-חיים בפסוק זה, כיסוד כל התודעה של האדם מישראל, מקיים השלחן-ערוך בכל רגע ורגע מחייו. ובכל זאת, הצריכה התורה לבנות משכן ולייחד מקום לשמו ולא הסתפקה בכך ש"מלא כל הארץ כבודו". עבודת ה' מצריכה תנאים מיוחדים. כשם שבמדבר היו צריכים למשכן, ובארץ ישראל צריכים ומייחלים לבנייתו של מקדש, על כל הפריטים החמריים המשתמעים מכך: מקום מוגבל, קרבנות, כהנים, כך גם כל אדם אינו יכול להסתפק בחויה הקיומית של נוכחות הא-ל ובאפשרות לשפוך שיחו לפניו בכל זמן ומקום ומצב נפשי. יש לקבוע גם זמנים מסוימים, מקום, ותנאים מוגדרים לקביעות של עבודת ה'.


מספר סיבות נתנו חכמים לצורך בעבודה של קבע, מלבד זו הטבעית והספונטנית. האחת, שאי אפשר לסמוך על הספונטניות. לא כל אדם נמצא במצב של "שויתי ה' לנגדי תמיד", ואף פחות מכך – אדם מסוגל לשכוח את ה' לאורך זמן רב. החובה להתייצב בדרך קבע במקום שמעורר את הלב ומחייב את הדעת להתכוון לפגישה עם הא-להים, מבטיחה שהשכחה לא תתמשך מעבר לזמן קצוב ומוגבל. יתר על כן, התזכורת הקבועה תמשך גם לעת שאחרי היציאה מבית הכנסת וסיום התפילה, ואולי תשפיע מרוחה על כל משך היום, עד התפילה הבאה.


סיבה אחרת, שנועדה גם למי שמהלכים בצל ה' כל ימיהם, היא שיש הבדל בין תודעת הנוכחות הא-להית בכל עת, לבין המעמד של האדם בתפילה, בבית הכנסת, כשם שיש הבדל בין ההכרה בקיומו של המלךלבין הזכות להתייצב לראיון לפניו. אפילו בין בני אדם החיים זה בצד זה כל ימיהם: איש ואשתו, הורים וילדים, יש ליצור מרחב נפרד, בין היומיומי, המזדמן, האקראי והבנאלי, לבין פגישה מכוונת, שמתכוננים לקראתה, מפנים לזה זמן, מייחדים לה מקום. קיומו של היומיומי, החוליי והשגרתי, אינו סותר את הצורך בחגיגי, בטקסי וברשמי, אלא אדרבה, נזקק לו לשם השלמתו ותיקונו. יועצי נישואין ומומחי חינוך מסבירים השכם והערב, שלא די בשכנות הקרובה של המשפחה כדי לקיים יחסי משפחה תקינים, וחייבים לייחד זמן מוסדר ומוגבל, "שעות איכות", כדי להזין את הקשר, לטפחו ולשפרו.

 

מלבד המקום והזמן, נדרשת גם הכנת האדם עצמו לעבודת השם. התקדשות והטהרות –אצל הכהנים במקדש כרוכה בטבילה והטהרות מכל טומאה, ובנוסף לה גם קידוש ידיים ורגליים בכיור. אצל האדם מישראל הבא לבית הכנסת – די בנקיות, ונטילת ידיים.


בנוסף לכך, נדרשים הכהנים ללבוש מלבושים מיוחדים. ארבעה בגדים לכהן הדיוט, ושמונה – לכהן גדול. בגדי הכהן הגדול הם בגדים חגיגיים, טקסיים, יש בהם גם מטען סמלי נכבד: החשן והאפוד, הציץ והמעיל, מכילים תכשיטים וסמלים שמכוונים כנגד הרעיונות שאותם מייצג הכהן בעבודתו. אבני החשן והאפוד כנגד שבטי ישראל, הציץ ובו שם ה', הפעמונים והרימונים בשולי המעיל כדי שישמע קולו בבואו אל הקודש, ועוד. תלבושת זו של הכהן הגדול שייכת לעולם ההדר והתפארת והיא עשויה מחומרים יוקרתיים: זהב, אריג מיוחד ומורכב: תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מורכבים, והיא משובצת אבני חן יקרות. לעומת זאת, הבגדים של ההדיוטות מבטאים צניעות ופשטות: מצנפת, כתונת, מכנסים ואבנט. והם עשויים פשתן בלבד.

 

הלכות תפילה כוללות פרק של הוראות לבוש (שלחן ערוך אורח חיים צ"א). יש דרגות שונות של דרישות. מן הבסיס המינימלי לאדם שקורא שמע ומתפלל ביחידות בנסיבות שאינן מאפשרות לו להתלבש בבגדים נאותים, ועד הדרישות המופנות כלפי שליח הציבור היורד לפני התיבה, ונדרש לעמוד בסטנדרטים של כבוד הציבור בקהילה בה הוא מתפלל. מהרמה הראשונית של כיסוי הערוה וחציצה בין לבו לבין הערוה בעת קריאת שמע, ועד מדרגות ורמות שונות של "הכון לקראת אלקיך ישראל", בתפילה.


אף על פי שהקב"ה רואה דרך הבגדים, ורואה את האדם בכל עת, גם בשכבו ובקומו, גם בעת עירומו בבית המרחץ, אין הדבר פוטר מן החובה להופיע בבית הכנסת ובעת התפילה בדרך של נימוס וכבוד, כפי שהוסבר לעיל, על החובה לייחד זמן למפגש "איכות" למרות השיח המתמיד והיומיומי האפשרי אתו יתברך.


מעבר לעובדה שהתפילה דורשת ביגוד הולם, למדונו האמוראים (ובעקבותיהם הפוסקים, בשלחן-ערוך שם), שיש צורך "להתלבש" לקראת התפילה. הגמרא מונה מנהגים של אמוראים שכדי להכין את עצמם לתפילה נהגו להוסיף פריט לבוש או להסדיר משהו בלבושם, בבחינת "הכון לקראת א-להיך ישראל". הטלית והתפילין בבוקר, הכובע, האבנט והמעיל, בתפילות מנחה וערבית, ממלאים בזמננו את התפקיד זה. אלו שאינם רגילים בפריטי לבוש אלה, יכולים לסמן זאת בדרכים אחרות שלא כאן המקום לפרטם.

 

הביגוד פועל בשני כוונים. מצד אחד, יש לו משמעות חברתית-צבורית. האופן שבו אדם בוחר להופיע בפני הסביבה מבטא משהו מעצמו, משהו שהוא רוצה להציג בו את עצמו למי שנתקל בו, במבט ראשון. בבית הכנסת ובעת התפילה נדרש האדם בלבושו, כמו גם בהנהגותיו האחרות, לבטא מידה של כבוד, גם כלפי הציבור, אך בעיקר כלפי מי שהוא מתייצב לפניו – הקדוש ברוך הוא.


הכוון האחר של פעולת הבגדים הוא התנועה מן החוץ פנימה: השפעת הבגדים על הנפש. התורה אינה מקבלת רעיונות של הפרדה בין גוף ונפש. בין חומר ורוח. הפרדה זו קיימת בהגות היוונית והיא חדרה אף למחשבת-ישראל במשך הדורות, אולם היא אינה מצויה כמעט בתנ"ך. לפיכך, ההנחה הפשוטה היא שהחלפת בגדים משפיעה על "מצב הרוח". התייחסות לבגדים ופעולות בהם כגורם משמעותי בעיצוב וביטוי מצבו הנפשי של האדם מצויה בכל התנ"ך כולו, החל מכתנות העור של האדם ואשתו בסיפור בראשית, ועד ל"לבוש מלכות" של מגילת אסתר. כך גם לגבי הכהנים. מלבושי הכהן הגדול, שמונה בגדים מעמידים אותו במקום הגבוה בהירארכיה של הקדושה, של קרבת א-להים ושל יצוג עם ישראל בפניו. ואילו ארבעת הבגדים של ההדיוטות מעמידים אותם בעמדת המשרתים הצנועים. שתי תפיסות מנוגדות מן הקצה עד הקצה, ולשתיהן יש מקום במקדש ובעבודת השם. ביום הכפורים, גם כהן גדול לובש בגדי לבן כשהוא נכנס לפני ולפנים, כי אין שום מקום להתהדרות ופאר ביום הקדוש, ובמקום הקדוש, בעת הכפרה והטהרה. גם האדם הניגש לתפילה נדרש לשלב בהכנותיו גם תיקון המלבושים, כחלק מן ההכנה הנפשית שלו להתייצב לפני ה'.