A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - שמות אדני המשכן
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > שמות
מאמרים

אדני המשכן /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

בעידן הנוכחי, מתעצם מקומו של היחיד, האיניבידואל, גם בחברה, גם בעולם הדתי והרוחני, גם בתפילה. בעקבותיהם של חוגים חסידיים מסוימים, וכמדומה שכיום ברסלב בראש כולם, מתחזקת הקריאה לתפילה ביחידות, בהתבודדות. האדם שופך שיח לפני קונו, ואין מקום לזרים איתו. הנוכחות של האחרים, המנין והמיקום של בית הכנסת, נחשבים לו למפריעים בדרכו למפגש עם אלקיו, מפגש בלתי אמצעי כביכול.
 

פרשת המשכן והמקדש, ואיסור הבמות הנלוה אליהן, מדגישים דווקא את הפן ההפוך, של עבודת ה' בצבור דווקא. לא כל אחד יכול להקריב קרבן, ולא כל אחד יכול להגיע להישגים של "קרבת אלקים" כפי שיכולה להגיע עדה מישראל. מובן, שיש להגדיר תחילה מה פירושה של "קרבת אלקים". אם מדובר בחויה אישית, פנימית, של דבקות, אזי יתכן שההתבודדות מועילה יותר מן ההתגודדות בציבור. השאלה היא האם זו היא הדרישה מעובד השם בתפילתו. יתכן, שהמושג של "השראת שכינה" שיכול להתקיים רק בציבור, הוא מושג משמעותי יותר מבחינת הדרישה של התורה מן האדם העובד את אלהיו.


במשכן ובמקדש לא היה כמעט מקום לעבודה של יחידים. גם אם מישהו הביא קרבן פרטי, נדבה או חובה, הוא נזקק לכהנים שיקריבו אותו אל המזבח. כאשר אדם מביא ביכורים, אין הוא עומד לבדו מול המזבח ומודה לה' על הטובה שנתן לו – הוא עושה זאת בעזרתו ובאמצעותו של הכהן. הנוטל ממנו את הסל, ומניף את הבכורים לה'.
על אחת כמה וכמה נכונים הדברים כשמדובר על קרבנות ציבור. שם חלקו של היחיד אינו ניכר כלל והוא נטמע עם שאר מחציות השקל שתרמו כל ישראל, העשיר לא ירבה, הדל לא ימעיט, ולא ניכר בכלל ייחודו של אדם על חברו.


בפסח, פוגשים במצב ביניים, אכן הקרבן אינו קרבן ציבור, אבל היחיד כמעט ולא יכול להקריבו לבד, הוא חייב להמנות על פסח יחד עם אחרים, כדי שיוכלו לסעוד את הסעודה ביחד, ולא יותירו מן הפסח דבר. אדם יחיד אינו יכול לאכול שה שלם, בדרך כלל. ממילא, הופך קרבן הפסח לקרבן של חבורה, ולא למעשה של יחידים.

 

הרעיון מובע כבר במצות מחצית השקל, שהיא תרומת החובה למשכן, מעבר ל"כל איש אשר ידבנו לבו". מחצית השקל היא שוויונית ואחידה לכל, והיא, כפי שמסבירים הדרשנים, רק מחצית – למען דעת שהתורם הוא רק חלק והוא זקוק למשלים שישלים אותו. במחצית השקל השתמשו, בימי הקמת המשכן, ליציקת האדנים, וגם בכך יש סמליות: התרומות הללו, המייצגות את כל איש ישראל, הפכו להיות היסודות שעליהם נשען המשכן.

 

כאשר מסיקים תובנות מעבודת ה' שבמשכן לעבודת השם שבתפילה, שהיא בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו" המסקנה אמורה להיות דומה: אין אדם יחיד נושא על כתפיו את עבודת ה' של בית הכנסת. לא בבנין, לא בהנהגת הצבור וסדרי התפילה, ואף לא בתפילתו. על כל אחד מן המתפללים בבית הכנסת להבין ולהכיר, שהוא בתפילתו תורם נתח חלקי, לא גדול, בבחינת "מחצית השקל", למפעל המשותף של מנין העדה, ושל הקהל כולו.


אין אדם אחד יכול להתפלל על הכל, אין אדם אחד שיכול להבין את כל ההיבטים הגנוזים במזמורי התהלים ובברכות השבח של חכמים. כל אחד מביא עמו את ההבנות שלו, את העולם של ההשגות והצרכים שלו, ומתוך החבורה כולה נבנית ועולה תפילה משותפת.


כשם שיש בתפילה קבלת עול מלכות שמים, כך יש בה גם קבלת עול שותפות עם הציבור. יהודי של בית כנסת לומד מילדותו, שהמיזם של עבודת השם הוא מיזם שיתופי.  בראש ובראשונה, צריך מנין. אבל צריך גם חזנים וגבאים ובעלי קריאה ובעל תוקע ועוד. ולא די בכך, אלא שיש להבין שהצורך בעשרה מתפללים הוא כדי שהתפילה תווצר כפעולה משותפת של קבוצה, ולא כעניינו של היחיד.


הדבר נכון לא רק לתפילה. התפילה משמשת גם כמקום לימוד של ערכים ורעיונות שמתבטאים בכל חיי האדם.
המתפלל בבית הכנסת מתרגל להבין, שבדרך כלל, יהודי משתתף בבנין העולם בשגרה של תרומת מחצית השקל. התלמיד בכתה יודע שהוא חלק מחבורה לומדת, החייל בצבא מבין שהוא לא יכול לנצח מלחמות לבד, כך גם הפועל במפעל, וכך גם הלומד בבית המדרש. מי שיושב ושונה יחידי, אמרו חכמים, גם אם הוא גאון עולם, סופו שתורתו תהיה פלסתר. מכיון שאין לימוד בלי דיבוק חברים ותרומה הדדית. אדם לומד מרבו, לומד מחבריו, ומעל לכל, "ומתלמידי יותר מכולם". אדם חייב להבין את עצמת התלות שלו בחברה, עליו להבין שתרומתו היא רק בבחינת "מחצית השקל" – המתערבת ומותכת עם מחציות השקל של כל האחרים, ורק מתוך כך נוצקים היסודות של המשכן, והאספקה הקבועה של קרבנות ציבור.

 

גם איש העולם חייב להבין זאת. המדען אינו פועל בחלל ריק ובחדר סגור. הוא תוצר של דורות של יצירה, הוא חבר לסגל של חוקרים ומורים, והוא מורה לאחרים. אין פרויקט מדעי שעומד על אדם אחד. הדבר נכון גם לאותם יחידי הדורות, שגילו תגליות מהפכניות הקרויות על שמם, וחוללו מהפכות במחשבה המדעית. עיון נוסף מגלה שרכיבים רבים מן התגלית שלהם כבר היו לפניהם, והם רק השלימו את המסכת, או ניסחו את הניסוח הסופי של התגלית. הוא הדין לאמנים ולסופרים, למדינאי, לכלכלן, ליזם, אפילו אם הוא הופך להיות "טייקון".


תפילה, בית כנסת, משכן, האדנים והתרומות, מלמדים ענווה. לא רק ענווה בפני הבורא, אלא ענווה בפני הציבור והקהל. עמידתו של מתפלל יחיד המוציא את עצמו מן הכלל, עלולה לנבוע או לפתח חלילה מידה של יוהרה, שאין לה מקום דווקא כאשר אדם אמור לעמוד בפני ה' ולחוש את מגבלותיו עד תום.


דומני, שברסלב מאזנת את ה"התבודדות" עם ה"קיבוץ". אילו היו מטיפים בברסלב להתבודדות בלבד, אי אפשר היה לחסידות זו להתקיים מפני חשש היוהרה, ומפני ההתבדלות מן הציבור. אבל יש בברסלב גם קוטב הפוך. הקוטב של ההשתתפות עם הכלל עד כדי התבטלות בתוכו. דבר הניכר במיוחד בראש השנה באומן. שם נעשית פעולה של יציקת מחציות השקל לאדנים, כאשר היחידים מתערבבים וכמעט מתמזגים לכלל קהילת מתפללים אחת, בלי לתת את הדעת על היחידיות והאינדיבידואליות והצרכים הייחודיים של כל אחד ואחד. בתיאורי הנוסעים לאומן, רבים מן הנוסעים, שאינם קשורים כלל לברסלב בכל ימות השנה, מתארים את חשיבותה של הנסיעה וערכה, בתחושה של ההתכללות בציבור וההשתחררות מן ה"גאוה" היחידנית של כל ימות השנה. אכן, אין צורך להרחיק לשם כך עד לאומן. יהודי של בית כנסת, אם הוא מודע למשמעות היומיומית של ההצטרכות שלו למנין ולקהילה, יכול להפנים את תחושת "מחצית השקל" היצוקה עם אחיותיה לאדנים ומזינה את אש התמיד שלא תכבה על המזבח.