A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - ויקראמה נאכל
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > ויקרא
מאמרים

מה נאכל /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

התורה מצווה על שביתת הארץ אחת לשבע שנים. ספירת שבע שנים זו היא חלק ממחזור גדול יותר של שבע שבתות שנים – שבע שמיטות, שלאחריהן שביתה נוספת בשנת החמישים, היא שנת היובל.


שלא כדרכה, מציגה התורה את ההקרבה העצומה הנדרשת מן החקלאי, כדי לקיים את מצוות השמיטה. חששותיו הצפויים מתוארים בתורה בצורה אותנטית: "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ" (כה, כ). כפתרון ישנה הבטחה אלוקית: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים: וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן: (שם, כא-כב).

 

תאור קשייו של החקלאי, הוא יוצא דופן וחריג בתורה. התורה לעולם אינה חוששת. היא אינה חוששת שאדם יאמר שבגלל איסורי שבת לא יהיה לו מה לאכול בשבת, או שאיסור חדש עלול לגרום למחסור בלחם. כאן, יצאה התורה מגידרה. תמיהה זו מתוארת על ידי ר' אלימלך מליז'נסק (בעל נועם אלימלך): "ויש לדקדק היות שהתורה יצאתה בכאן מדרכה, שדרך הקרא לכתוב איזה יתור לשון בפסוק אפילו אות אחת ועל ידי זה מתורץ כמה קושיות, אבל הקושיה לא נכתבת בעצמה בתורה, וכאן נכתב הקושיה".


מדוע חרגה התורה ממנהגה? מדוע היא מתעכבת על הקושי בקיום המצווה?


הסיבה הנראית לעין להבדל זה הוא שמדובר באיסור קשה המנוגד לטבע האנושי. השבתת המשק לשנה גורמת נזקים בטווח הארוך. בשנה השביעית עצמה עדיין מצויה במחסנים תבואת השנה השישית, בהנחה שהייתה זו שנת שפע. אבל בתום השנה השביעית, בזמן שאמורה להיווצר סחורה חדשה אין כמעט תבואה במחסנים, ועד לתום השנה השמינית ותחילת התשיעית המחירים של התבואה שנשתמרה יאמירו ואנשים יגוועו ברעב.


כל זה מחריף כאשר מדובר בשנתיים סמוכות שבהן האדמה אינה נעבדת – שנת השמיטה השביעית, שלאחריה היובל. דרישת התורה בשנים אלה קשה ולא סבירה. התורה לא מתעלמת מן המחיר ומציינת מפורשות שהדברים אינם מתיישבים עם ההיגיון. החריגה במקרה זה מבטאת לא רק את הרצון לקדם את פני הקונפליקט, אלא את ציון חריגותו המהותית בנוף המצוות.


הדברים נכונים לא רק ביחס לחומרת התביעה אלא גם לגבי אופייה. מקובל לחשוב שהמצוות אמורות לעצב את המציאות הטבעית של האדם ולקדש אותה, לגדור את החיים אך לאפשר את זרימתם, לעדן את היצר וליצור מקום להתפתחות רוחנית. והנה, קורא אוביקטיבי של התורה יראה שהמצווה הזו אינה הולמת את הרוח הכללית של התורה. שנה שלימה של התנזרות מחיי המעשה אינה דומה למנוחת יום אחד בשבוע. זו חופשה מהחיים ממש. בעוד שהקושי הראשון של ההתמודדות המעשית עם המצווה נפתרת מייד בהבטחת ה' להצלחה וברכה, הרי שהשאלה על מהותה של המצווה והגיונה נותרת סתומה.


תהייתנו תבוא על פתרונה באמצעות הצגת ההישג האישי הרוחני מציווי השמיטות:
השלכת החיים מנגד, ההסתלקות מן הדאגה ליום המחר היא הביטוי הקיצוני ביותר למציאות ה' בעולם. מספרים על אחד האדמורי"ם שלא השאיר אצלו במגירה מעולם אפילו אגורה. הוא השליך על ה' יהבו בכל יום ויום. לא הותיר עד הבוקר. מעשה האדמו"ר הוא מעשה חריג, על פי רוב, התחושה הרווחת בין בני האדם היא, שבזכות עבודתם הקשה הם מצליחים לרכוש מעמד. בזכות המאמץ וההשקעה היומיומית הם רואים פירות. בזכות העמל והתחכום הם גם מתעשרים. ישנם אנשים המסוגלים להתעלות למדרגה שבה הם מרגישים שכל מה שיש להם מגיע מידיו של הקב"ה, ועדיין הם חשים שההשתדלות היא חלק חשוב: האדם במעשיו מעורר את ברכת ה'.


בשנת השמיטה האדם נבחן עד כמה הוא באמת מאמין בביטחון מוחלט שכל אשר לו הוא מן ומתנת שמים. אחת לכמה שנים צריך לרענן ולחזק את ההבנה ששני הכוחות המאפשרים תנובה וצמיחה, האדם והשמים, אינם זהים במשקלם: לא כוחנו ועוצם ידנו, אלא הקב"ה הוא הזן והמכלכל אותנו. בכוחה של הבנה זו להאיר באור חדש גם את שנות העמל.


שתי מידות באדם מאפשרות את הניתוק מן הטבע ומדאגות העולם הזה. המידה האחת היא מידת הביטחון שתוארה כאן, והשנייה היא האהבה. והן נבדלות זו מזו בצורת פעולתן בנפש.


אדם מאוהב דומה יותר לאדם הנמצא בחלל, במקום שכח הכבידה אינו פועל עליו. הוא נהיה קל יותר ומשקל גופו מתמעט. החיבור שלו לאדמה הוא קלוש והריחוף שלו הוא לא רק רוחני. החולמנות משתקת את מערכות הגוף. אדם כזה רעב פחות ובאופן כללי הוא מחובר פחות לצרכיו הגשמיים.


ייתכן וההבדל בין שתי המידות המאפשרות את קיום השמיטה הביטחון והאהבה, הוא באופי השפע האלוקי המובטח ובטיבו. מי שמקיים שמיטה מאהבה זוכה לשובע רוחני. השפע בא לידי ביטוי בהתמעטות התיאבון ובהסתפקות והתמלאות מאוכל מועט. ומי שרוכש את מידת הביטחון, זוכה לשפע של ריבוי תבואה.


הקושי עם שני אלה, עם מידת הביטחון המופרזת ועם האהבה, הוא ששניהם עזים כמוות. שניהם משתקים את מערכות החיים השגרתיות. בדיוק בנקודה זו חרגה התורה ממנהגה: במקום לעודד את החיים ולרוממם, היא מצווה בשמיטה וביובל עצירה וקיפאון שלהם. אולם, מי שזוכה – יתעלה בזכות המצוות הללו למדרגות דבקות חדשות ויקרות, שרק באופן זה ניתן להשיגן, ולא מתוך החיים עצמם.