A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - במדברתמידים ומוספים
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > במדבר
מאמרים

תמידים ומוספים /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

הופעתה של פרשת התמידים והמוספים בחומש במדבר, בפרשת פנחס, מעוררת תמיהה כפולה. השאלה האחת היא מדוע נצרכו לחזור על פרשת התמיד. פרשה זו, בסגנון דומה מאד, הופיעה כבר בפרקי המשכן, בפרשת תצוה, ולכאורה היא מיותרת. השאלה השניה כללית יותר: מה מקומם של קרבנות התמידים והמוספים כאן, בפרשת פנחס, בין מינוי יהושע לבין פרשת נדרים. מקומן הטבעי של מצוות הקרבנות הוא בספר ויקרא, בשתי הפרשיות הראשונות שכולן מוקדשות לסוגי הקרבנות השונים, או אם הדגש הוא על הקרבתם במועדיהם, היה מקום לצרפן לפרשת המועדות, בפרשת אמור.


לפעמים די להפוך את סימן השאלה לסימן קריאה כדי להשיב על השאלה ולהפכה לרעיון המחודש. כך במקרה שלפנינו. התורה רואה את פרשת התמידים והמוספים כפרשה של חומש במדבר, ולא כפרשה בויקרא. הוי אומר, היא אינה חלק מספר הקדושה והמקדש, תורת הכהנים, אלא כחלק מחומש הפקודים, החומש העוסק בציבוריות הישראלית. תחילתו במפקד השבטים ומבנה המחנה, המשכו בסיפורו המסע במדבר וחתימתו ערב הכניסה לארץ, אחרי תחילת הכיבוש בעבר הירדן המזרחי. החזרה הכפולה על פרשת התמיד מורה אף היא על כפל המשמעות שלו, במובן אחד הוא שייך לפרשיות המשכן בספר שמות, ובמובן אחר לפרשיות הציבור של ספר במדבר, אך אין הוא שייך כלל לפרשיות הקדושה של ויקרא. בספר שמות, קרבן התמיד הוא חלק מן התפעול היומיומי של המשכן, ולכן הוא מופיע יחד עם שמן המאור המועלה תמיד במנורה, ושניהם קשורים גם עם לחם הפנים, המונח תמיד על השלחן. לעומת זאת התמיד בפרשת הקרבנות של ספר במדבר מוצמד לקרבנות המוספים בשבת ובמועד, ודבר זה קושר אותו עם מושג המועד והזמן בחיי עם ישראל. התמיד הוא קרבן שמועדו בכל יום, בבוקר ובערב, ואחריו באים המוספים, מהתדיר יותר – מוסף שבת, ועד המוספים של ימי החג, כל אחד בזמנו, אחת לשנה.


הצבתה של פרשת המועדים בין פרשת מינוי יהושע לבין פרשת הנדרים המתחילה בציווי לראשי המטות, מצביעה על כך שהתמידים והמוספים שייכים לענין ההנהגה של עם ישראל. יש להסביר זאת כך: בדור המדבר, הנהגת עם ישראל היתה בידי משה רבנו. הנהגתו של משה רבנו היתה מבוססת על נוכחותו של הקב"ה במחנה, שהורגשה באמצעות ענן ה'. על פי יחנו ועל פיו יסעו. עם ישראל כולו היה מלוכד ומאוחד סביב המשכן. הנהגת העדה והשראת השכינה היו כרוכות זו בזו. עם הכניסה לארץ ישראל, עתידים ישראל להתפזר בכל רחבי הארץ, להתחלק לשבטים ונחלות, ולאבד את ההנהגה הא-להית הגלויה והישירה. המוקד שסביבו צפוי כל העם להתרכז הוא המקדש. שם, במקום אשר יבחר ה', יהיה מקום השראת השכינה, שם יהיה מקום המלוכה ושם מקום השופטים והשוטרים, מושב הסנהדרין.


החיבור הקבוע של העם כולו אל המקדש, אל השכינה השורה בו, ואל כל מוקדי ההנהגה התלויים בו, יתקיים על ידי תרומת מחצית השקל. באמצעותה יהיו כל העם שותפים ומאוחדים סביב המקדש. קרבן התמיד היומיומי וקרבן המוסף במועדים, הם הייצוג של עם ישראל לפני ה', והם הביטוי החמרי והמעשי של השותפות והאחדות. הדבר דומה במקצת לתשלום מס חבר בימינו, מס המבטא את חברותו של אדם בקהילה או בארגון ושיוכו אליהם.

 

משחרב בית המקדש, בטל המרכז של האומה. לפרק זמן מסוים עוד נשמרו רכיבים מסוימים של הנהגה מרכזית במקומות גלותה של הסנהדרין, תחילה ביבנה ואחר כך בגליל. אולם זו הלכה והתרופפה עד לפיזור הגמור של העם בגלויות ובתפוצות השונות. את מקומה של עבודת המקדש החליף בית הכנסת, ואת התמידים והמוספים החליפו תפילות הקבע. בטל המרכז הממשי, הריאלי, הגיאוגרפי, ונוצר מוקד חלופי, סמלי ווירטואלי. אין בית כנסת מרכזי אחד, אבל מושג בית הכנסת הופך להיות מושג אחיד ומשותף לכל עם ישראל. אין עוד תמידים ומוספים, ואין עוד מס מחצית השקל המשתף את כולם סביב המקדש, אולם כל אחד ואחד מישראל נוטל חלק במפעל המשותף על ידי תפילתו, בבית הכנסת ובמנין. במשך שנות הגולה, ההנהגה העיקרית של עם ישראל היתה הנהגה של "ראשי המטות": ראשי הקהילות וחכמי התורה, ש"חצר המלכות" שלהם היתה במוקד כל קהילה וקהילה – בבית הכנסת ובבית המדרש. נמצא, שבגלגול שני, פרשת התמידים והמוספים, זו שחכמים ייסדו עליה את תפילת הקבע ואת החובה של כל בני ישראל להתייצב בבית הכנסת ולהתפלל במנין, חזרה ונהיתה פרשת מפתח בליכוד ובשיתוף של עם ישראל סביב למרכז ומוקד משותף.