A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - חגים ומועדים קהלת
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > חגים ומועדים
מאמרים

לשבת חול המועד סוכות: קהלת /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

לימוד בספר קהלת הוא אתגר לא קל, גם מבחינה פרשנית וגם מבחינה אינטלקטואלית ורגשית. חכמים בקשו לגנוז את ספר קהלת מפני שדבריו סותרים לדברי תורה וסותרים זה את זה. לא גנזוהו, כי תחילתו וסופו דברי תורה. (שבת קל ב) כלומר, המסגרת של הספר יוצרת את האמון הבסיסי, שמחברו לא התכוון לסתור את דברי התורה ולא את דבריו שלו, ויש בו מחויבות ונאמנות לתורה ומצוותיה. דרכם של חכמים ליישב את הסתירות היא דרך ה"אוקימתא", להעמיד כל פסוק סותר בנסיבות אחרות. כך לדוגמה, "ושבחתי אני את השמחה" זו שמחה של מצוה, ו"לשמחה זו מה עושה" – זו שמחה שאינה של מצוה. מספר דוגמאות שהובאו לכך בגמרא ובמדרשי קהלת מספיקות כדי להתוות את דרך הפרשנות הזאת.


מדוע אם כן נחרדו כל כך מן הקשיים והסתירות? הלא בתורתם של חז"ל עצמם הדרך הזו היא דרך מצויה ביותר. משנה סותרת ברייתא, אמורא סותר אמורא, או אפילו דברי תנאים סותרים לדברי אמוראים, ומנגנון פרשני שלם פועל בתלמוד כדי ליישב את הסתירות הללו. גם במדרשי ההלכה והאגדה, דרך זו של "שני כתובים המכחישים זה את זה" אינה חידוש גדול, ומה ראו להתפעל ולהתיירא דווקא מספר קהלת?


התשובה לכך היא שהפתרונות המדרשיים בדרך של אוקימתא לסתירות, אינם דרך הפרשנות הפשוטה של הספר. הפתרונות הללו ניתנים רק כתרופה למי שמתקשה לעמוד במתח שנוצר מן הסתירות המובנות בחיבור. בסופו של דבר, ההעמדה ב"אוקימתא" אינה אלא תירוץ, ואין לה בסיס מעוגן בפשוטו של חיבור. קהלת באמת משבח במקום אחד את השמחה ובמקום אחר מגנה אותה – מבלי לחלק בין סוגי שמחות. במקום אחד הוא משבח את החכמה ובמקום אחר מגנה אותה – מבלי לחלק בין סוגי החכמות.


הבעיה האחרת שבגללה רצו לגנוז את ספר קהלת היא שמצאו בו דברים הנוטים לצד מינות. איך אפשר לכתוב "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" ולרמוז כביכול שאין דין ואין דיין, אין שכר ואין עונש, אין גמול לצדיקים ואין יסורי כפרה לרשעים? התשובה של חז"ל היא בדרך של תירוץ דרשני: אמרו חכמים – תחת השמש אין יתרון, אבל מעל לשמש יש יתרון. (ויקרא רבה אמור, פרשה כח) ושוב עולה השאלה, אם הדיוק הזה הוא פירוש טוב, מדוע היה צריך לגנוז? וכי אין בכל התורה מאות דוגמאות של פירושים כאלה? ומדוע לא ניתן מראש לפרש את ספר קהלת כשאר ספרי התורה. וכי בתורה עצמה אין סתירות? התשובה דומה; בעוד שבתורה הפתרון בדרך של ישוב סתירות הוא פתרון מתבקש ונוח יחסית, הרי בקהלת הדרשה בדרך הזאת מסבה אי-נחת. היא מסיחה את הדעת מן הפשט ומתעלמת ממנו לגמרי. שכן, לדוגמה, הפסוקים הראשונים של קהלת חוזרים ושונים את הרעיון ש"אין כל חדש תחת השמש", ו"כל הנחלים הולכים אל הים", בלי להותיר מוצא אחר. זו עמדה פסימית, פסיבית, שאינה מותירה מקום בעל ערך למעשי האדם, ו"הכל הבל". אלו פסוקים שנוסכים אוירה מנוגדת לגמרי לאוירה העולה, לדוגמה, מספר דברים, שם חוזרת התורה בפי משה רבנו עשרות פעמים על הרעיון הבסיסי שמעשי האדם והעם יקבעו את גורלו ואת גורל העולם כולו. "והיה אם שמע תשמעו – ונתתי מטר ארצכם בעתו".

 

מי שרוצה לחיות בנחת עם ספר קהלת בתנ"ך, ישתמש בפתרון הדרשני של חז"ל. אולם מי שרוצה להתמודד עם המישור הפשטי של ספר קהלת, צריך להתאזר עוז כדי להתיצב אל מול האתגרים שהספר הזה מציב מבחינת רוחנית ורעיונית. קהלת באמת מצייר תמונה שבה אין שום משמעות למעשים של בני האדם עלי אדמות. הוא באמת מזלזל באופן מופגן בכל המעלות והסגולות הנחשבות לדרך הטובה: החכמה, השמחה, החריצות. בעשרות מקומות הוא מספר כיצד כל המידות הטובות הללו לא מועילות, החכם אינו עדיף מן הכסיל, השמחה אינה טובה מן ההליכה אל בית אבל, החרוץ מפסיד את כל ממונו והכסיל הבטלן מצליח. אמת, יש בספר גם מגוון עשיר של מאמרים הפוכים, אמרי מוסר וחכמה שיכולים למצוא את מקומם בספר משלי ובפרקי אבות, אלא שהערבוביה הזאת רק מגדילה את המבוכה – מתי הוא מתכוון "ברצינות" לתמוך במידות הטובות ומתי הוא בז להן? ומדוע הוא מציג את הסתירות הללו בקיצוניות כה חמורה.

 

בימינו, בעידן הפוסט-מודרני, קל יותר לקבל את התפיסה של קהלת מכפי שהיה בעולם העתיק. אחד מגדולי ההוגים של חסידות חב"ד, ר' אהרן מסטרשיליא, תלמידו של בעל התניא, כתב בספרו "שערי היחוד והאמונה" רעיון מעניין בשם רבותיו – בעל התניא והמגיד ממזריטש לפניו. לדבריהם, הנשמות של בני האדם נבראו מעולמות שונים, יש נפשות שבאו מאולם הבריאה, שהוא גבוה יותר, יש נשמות מעולם היצירה, הנמוך יותר, ויש שבאו מעולם העשיה הנמוך מכולן. בעבר, אומר רבי אהרן בשם רבותיו, היה העולם מסודר יחסית, נשמות שבאו ממקום גבוה תפקדו כנשמות של צדיקים וחסידים, בעלי נשמות מעולם היצירה תפקדו כבעלי בתים פשוטים, והנשמות הנמוכות היו שייכות לאנשים נמוכים – עמי הארץ. כיום, הוא אומר - והוא אמר זאת כבר לפני מאתיים שנה – העולם השתנה, ושוב אינו מסודר כלל. אי אפשר לאדם לדעת מהיכן באה נשמתו ומה דרך העבודה המתאימה לה, והוא צריך להתנסות בדרכים שונות עד שהוא מוצא מה דרכו בעולם – אם ימצא בכלל דרך אחת. אפשר לפתח את הדרשה שלו עוד קצת, לכבוד סוכות, ולהוסיף כך: בעבר, הכל ידעו לאיזה חלק מעם ישראל הם שייכים. מי האתרוגים, שעושים פירות וריחם טוב – גם מעשים טובים וגם תורה, מי הערבות – שאין בהם לא מזה ולא מזה, ומי הם הלולבים וההדסים. כל אחד ידע מקומו ותפקידו, כל אחד ידע לאפיין גם את זולתו, ואפשר היה לעשות כולם אגודה אחת לעבדו בלבב שלם. החכמים היו חכמים, הדתיים היו דתיים, הגנבים היו גנבים, העשירים עשירים וכן הלאה. כיום, יש לומר על פי ר' אהרן, כלל לא ברור מי האתרוגים ומי הערבות, מי לולבים ומי הדסים. לא ברור כשמסתכלים על הזולת, כי לפעמים אדם שנראה מרוחק מתורה ומצוות ומעשים טובים מתגלה כאיש מעלה מיוחד במינו, המוסר את נפשו למען ערכים מסוימים ונרתם לשירות הזולת והחברה בלי חשבון, ואדם שמראהו כמראה חסיד וצדיק נחשף כאדם מושחת מוסרית. קל וחומר לכל המוני בני האדם שאינם "צבועים" בגוון מיוחד, ויש בהם תערובת של טוב ורע, מעשים טובים ופחות טובים, וקשה להגדירם ולקבוע את היחס אליהם. והבעיה אינה רק ביחס לזולת אלא גם לעצמי, כשאדם מתבונן בעצמו בכנות, הוא מתקשה להחליט אם הוא צדיק או רשע, ישר או עקום, ומה עליו לעשות כדי לתקן את דרכיו, אם בכלל.


בעולם הפוסט-מודרני מתייחסים לתופעה הזאת כ"קריסת ההגמוניות" – שוב אין סדר חברתי ברור ואין תבניות ברורות של טוב ונכון וצודק מול הרע, השגוי והמעוות. משבר הזהות ומשברי התרבות מקיפים את כל שדרות החברה. אדמו"רי החסידות זיהו את התהליך הזה בשלב מוקדם, כשהעולם המודרני עוד האמין בסדר, בטוב, בצדק ובנאורות. רבי נחמן מברסלב הוא אחד ההוגים הראשונים שהצביעו בבהירות על טירוף המערכות המתרחש בעידן החדש, ור' ישראל מרוז'ין דיבר על כך שבדורות האחרונים יהיה קשה לברר את האמת ולהגיע לאמונה כפי שקשה לטפס על קיר ברזל חלק משוח בשמן.


בתוך המהומה הזאת קל מאד להבין ולהזדהות עם קהלת. בין שברי האמונות הנכונות והערכים המוסריים הצודקים, הוא מגבב עשרות פסוקים של אי-סדר וחוסר נחת. מול ה"אלקים ירא ואת מצוותיו שמור" הוא מעמיד את ה"הבל הבלים הכל הבל". ומאפשר לנו להזדהות עם העולם המסוכסך הזה, מבלי להשען בודאות על פתרון קסמים לכל הקושיות שיש בידו.


מי שקרא את שיר השירים בפסח והתעורר בהתלהבות לאביב של יצירה ופריחה, להתלקחות של אהבה בין ה' לעמו, בין הדוד לרעיה, ומי שקרא בשבועות את מגילת רות היציבה, הנאמנה והבוטחת, המחנכת לחסד ולאהבת הארץ, ומבטיחה בסופו של דבר משפחה יציבה, נכדים, ומלכות משיח – עובר בסוכות טלטלה קשה. הוא צריך לעזוב את בית המבטחים ולעבור לסוכה רעועה, דירת ארעי. לא רק דירת ארעי מבחינת המקום הפיזי, מבנה דל ופרוץ שסערת גשמים יכולה למוטטו ולהבריח את תושביו המצטערים הביתה. אלא גם דירת ארעי מבחינת הבטחון ההשקפתי. סוכות וקהלת אינם מבטיחים ודאויות ברורות ומוצקות, בסגנון "על כל שאלה תשובה" של שו"ת הס.מ.ס. קהלת הוא מומחה גדול בהצבת סימני שאלה, העמדת סתירות, אמירת "אולי" במקום "ודאי", וערעור השלוה המדומה של מי שחושב שהוא ראה כבר הכל ויודע הכל.


מתוך אי –הודאות המביכה הזאת, ההססנות של הספקות, יוצא קהלת בקריאה הגדולה: "את הא-להים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". זו עצמתה של הסוכה, שאומרת שדווקא תחת הסכך הקל והאורירי אפשר לחוש את החסיה האמיתית בצל שכינה. הרעיעות הזאת נכונה לא רק למחצלת הקנים אלא גם לצל האמונה. מי שיושב תחת קורת גג מוצקה של אמונות ודאיות, אינו יכול לראות מבין החרכים את השמים זרועי הכוכבים שמעליהם. לפעמים, הגג שיצק על ראשו חוצץ בינו לבין הא-להים, במקום שיאפשר לו לשבת בצלו. על כן, קוראים בחג הסוכות את מגילת קהלת, כדי לרמוז לאמיצים שבינינו, שכדאי להם לצאת קצת מעולמות הודאות המבוצרים שלהם, כדי לזכות ולחסות בצל ה'. ולנחם את המבולבלים והנבוכים שבינינו, שגם החכם מכל אדם, היה במקום לא שונה מהותית משלהם, ודווקא זה מה שאיפשר לו להיות קהלת.