A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - בראשית מוסר אחיך
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > בראשית
מאמרים

מוסר אחיך /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

בהנחה שיוסף הצדיק לא ביקש לנטור לאחיו ולנקום בהם על אשר עוללו לו (עי' רד"ק, לבראשית מב ט), יש כמה הסברים חלופיים להתנהגותו עמהם. כיוון פרשני אחד מסביר את התנהגותו של יוסף כמיועדת להגשמת הנבואות אודות המשפחה. מגמתו היתה לסבב את מהלך המאורעות כך שיעקב ובניו ירדו מצרימה, בהתאם לנבואת "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" שנאמרה לאברהם בברית בין הבתרים. הפירוש הזה מניח שיוסף ידע על נבואת בין הבתרים, וגם שיער שיש בכוחו לסבב את מהלך הדברים כך שהנבואה תתגשם באמצעותו ובזמנו. באופן אחר אפשר להסביר שכוונתו של יוסף היתה לגרום להתגשמות חלומותיו. לשם כך היה עליו לגרום שכל אחיו ואביו יבואו להשתחוות לפניו, והזדמנות לכך נקרתה לו בבואם מצרימה להזקק לו בשנות הרעב (רמב"ן שם). כיוון פרשני אחר מסביר שיוסף לא ניסה לסבב תהליכים היסטוריים, אלא ביקש ללמד את אחיו לקח ולגרום להם לשנות את דרכי ההתנהגות שלהם. במקום להטיף להם מוסר, הוא העביר אותם תהליך שבו ייבחנו בנסיון דומה לזה שבו נכשלו ביחסם אליו, ויאלצם להבין את טעותם ולתקן את מעשיהם (רש"ר הירש). במלים אחרות, הנהגתו של יוסף עם אחיו היתה בבחינת "ואוהבו שחרו מוסר" (משלי יג כד).
בשורות הבאות ננסה לבחון את היסוד לכשלונם של האחים ואת התיקון שביקש יוסף לחולל בדפוס ההתנהגות שלהם.


אחי יוסף, בני יעקב, הופיעו לראשונה כחבורה מגובשת כמי שדאגו לכבודה של דינה אחותם, בהרגם את אנשי שכם. דעתו של יעקב אביהם לא היתה נוחה מן המעשה הזה, באמרו: "עכרתם אותי, להבאישני ביושב הארץ... ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי." חששו של יעקב התבדה ב"ה, כי היתה "חתת אלוהים" על הערים אשר סביבותיהם. ההופעה הבאה של בני יעקב היא בהיותם רועים יחדיו את צאנם וצאן אביהם. תחילה, מסופר על המתח שנוצר סביב יוסף המביא את דיבתם רעה אל אביהם, וסביב החלומות שחלם. כשיוסף נשלח על ידי אביו מעמק חברון לחפשם, מתגלה לנו שהם רועים את הצאן הרחק בצפון, בסביבות שכם. התורה אינה מסבירה מדוע הרחיקו נדוד עד שכם. בין המפרשים, יש התולים זאת ברצונם להתרחק מבית אביהם ומדיבתו של יוסף. יש התולים זאת בהתנהגותם הבלתי-ראויה, כי הלכו ל"רעות את עצמם" כלשון המדרש. ויש שמסבירים זאת בכך שבאיזור שכם הרגישו יתר-בטחון אחרי שהטילו חיתתם על האיזור. בין כך ובין כך, צדקות וחסידות גדולה לא היו שם.


המאורע הבא בקורות האחים הוא מעשה מכירת יוסף.
ניתן לסכם ולומר שהאחים התנהגו כחבורה מסוגרת, נבדלת מן הסביבה, מאוימת ומטילה אימה. בניגוד לאבות, שניהלו דיאלוג עם סביבתם, אין להם שום קשר עם יושבי הארץ הסובבים אותם. לא זו בלבד שאין להם קשרי ברית ורעות כאלו של אברהם, אלא גם קשרים של ויכוח ועימות מן הסוג של יצחק עם הפלשתים לא קיימים. אין בכלל שום שיג ושיח. מלבד אותו מעשה מטיל אימה של הריגת כל יושבי שכם.


מולם נצבים יעקב ויוסף, שדרך ההנהגה הזאת אינה מקובלת עליהם. יעקב עצמו התמודד עם קשיים לא מעטים במגעיו עם סביבתו, עם עשו אחיו ועם לבן דודו. אך בסופו של דבר הגיע לסוג של דו-קיום בשלום עמהם. יתכן ששרשו של הניגוד בין האחים לבין האבות נובע מכך שהאבות היו, מכורח המציאות, אינדיבדואליסטים, ואילו האחים כבר היו חבורה משותפת, והם בנו את עולם הרוחני במסגרת חבורה, ולא כיחידים. יוסף, בניגוד לאחים, משמר את המסורת האינדיבידואליסטית של אבותיו. הוא יתגלה כממשיך דרכם של האבות ביכולתו לתפקד כאדם ירא-אלוהים יחיד בסביבה נכרית, תוך שהוא שומר על דרגתו הרוחנית ואף משפיע על סביבותיו. המפגש בין אישויותו של יוסף לאחיו מכיל בתוכו, כבר מנערותם, עימות בין שתי השקפות עולם מנוגדות בקיצוניות, מתחילתו.
החברה הבדלנית והמסוגרת של אחי יוסף משפיעה, לדברי חז"ל, לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים. החבורה המגובשת כביכול מתחלקת למעמדות: בני האמהות לחוד ובני השפחות לחוד. גם האקלים הרוחני שבתוך החבורה הזאת אינו מן המשובחים – כך לפי עדותם של חז"ל המדייקים דבריהם מן הכתובים. מי שציפה שההסתגרות תאפשר ביצורה של עצמה הרוחנית מגלה שאין הדבר כן. נפילתו של יהודה בפרשת תמר מרמזת על כך. יראתם מפני דיבתו של יוסף מעידה על חוסר בטחון עצמי. יודעים היו בליבם שיוסף צודק מהם. הפתרון היחיד שהם מסוגלים להציע הוא: "לכו ונהרגהו".


את כל הפגמים הללו חשף יוסף בשלב די מוקדם של היכרותו אותם, והם היו כנראה יסוד הדיבה שהביא לאביו. האב קירב את הבן לא רק מפני שהיה בכורה של אשתו האהובה רחל, אלא גם מפני שדעותיהם והשקפותיהם היו קרובות, ולימים יתברר שגם מאורעות חייהם דומים זה לזה.


יוסף נאבק בהשקפה הבדלנית של האחים, וסבר שעליו לשנות את דרכם. המסלול שנאלץ לעבור היה מסובך וקשה עד מאד, אולם בסופו של דבר הגשים חלק מחלומו: האחים למדו לתקשר, בדרך הקשה, עם הסביבה. העימות שלהם עם המשנה למלך מצרים התחיל בדרך המוכרת להם, בעימות מתוח, אולם עם הזמן הם למדו שכדי להתמודד עם היריב הזה הם יצטרכו לסגל לעצמם דרכים אחרות. הם גילו יכולת להענות לדרישות של השליט הזה, להכניע עצמם לפניו, וגם לשתף פעולה זה עם זה, לקבל אחריות ולדאוג לאח הקטן עד כדי מסירות נפש גמורה. רק בשלב זה יכול היה יוסף להתראות אליהם, ולהתפייס איתם.


גם אחרי שלמדו את הלקח של יוסף, ההנהגה של "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" לא בטלה לגמרי מקרב האחים וממשיכי דרכם. בסופו של דבר, כשירדו למצרים, ביקש יהודה עבור אחיו מגורים נפרדים בארץ גושן. הם לא היו מסוגלים להגיע לרמתו של יוסף שיכול לחיות בארמון מצרי, להראות כגוי גמור כלפי חוץ ולשמור על דבקותו באלוהים בעצמה שאינה נופלת מזו שהיתה בבית אביו.


המתח שבין שיטת האחים לשיטת יוסף לא בטל. אלו שני כוחות רוחניים יסודיים שממשיכים להותיר את רישומם בבית ישראל בכל הדורות. הם נזקקים זה לזה: המחנה הקנאי והבדלני שומר על המחנה המתון והפתוח מפני טמיעה, והמחנה הסובלני והפתוח שומר על המחנה הקנאי והבדלני מפני התנוונות בתוך חומות הגטו.


קריאת פרשת מקץ בימי חנוכה מזכירה שבצד הקנאות החשמונאית נגד הטמיעה והרשעה היוונית, עומדת גם ההתפעלות של חכמים מ"יפיפיותו של יפת". ושוב, כמדי שנה, אנו נזכרים בגבורת החשמונאים ומלחמותיהם בשם הקדושה והטהרה, אך איננו שוכחים שבסופו של דבר עם ישראל ותורתו אינם המשך ישיר ובלעדי לקנאות כהני בית חשמונאי, אף שנצרכה לשעתה, אלא גם ובעיקר, המשך לבית המדרש של התנאים והאמוראים שעלה ופרח אחרי שקיעתה של הממלכה החשמונאית. בית המדרש שהשריש את הטהרה והקדושה במחנה ישראל לא בכוח החרב, אלא בכוחה של תורה.