A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - בראשית ויקרבו ימי ישראל למות
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > בראשית
מאמרים

ויקרבו ימי ישראל למות /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

 וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם. וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה.

 

ימיו האחרונים של יעקב אבינו מנוצלים לצורכי פרידה מן העולם. הפרשיות נחלקות בין פרשת הפרידה מן השבטים כולם ובין פרשת הפרידה האישית מיוסף ומשפחתו שבה נתמקד. מבנה הפסוקים תמוה, יש בו קפיצות לא מוסברות, והוא מעורר קושיות.
יעקב פונה ליוסף ומדבר אליו באופן אישי (מח, ג-ז).


וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי. וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם.
וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי. וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם
[...]


בדבריו מזכיר יעקב את אפרים ומנשה (פסוק ה). לא ברור היכן הם נמצאים באותו רגע. אך נשמע שיעקב מודע לנוכחותם ולקיומם. אולם לאחר מכן מתברר שעד כה הוא לא הבחין בהם כלל. וכעת הוא רואה אותם ושואל מיהם.


וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה.
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם


לפי ההסבר של יוסף בפס' ט' (בני הם, אשר נתן לי אלוהים בזה) נראה כי עד כה לא היה יעקב מודע כלל לקיומם בעולם. יתר על כן, תיכף לכך שיעקב מבחין בהם מסופר שלמעשה הוא איננו מסוגל לראות כלל:


וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם.
וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ.
וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה.
וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו. וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר

 

כל הסימנים מצבעים שיעקב עומד לברך את נכדיו, אבל אז, לפתע, הוא מברך דווקא את יוסף:
וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. המלאך הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. (טו-טז)


בתוך הברכה ליוסף יעקב כולל ברכה ל"נערים" – המלאך הגואל – אולם, לאחר מכן כתוב שוב "ויברכם" והברכה הנזכרת שונה:
וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.
כפילות הברכה מעוררת את התחושה שפסוקים טו-טז ("ויברך את יוסף --- המלאך הגואל") המופיעים בלב סיפור ברכת מנשה ואפרים, נראים כ'שתולים'.


נדמה ששזורים פה שני סיפורים המיצגים נרטיב כפול. את אחד הסיפורים מייצג יעקב ואת משנהו ישראל. יעקב עסוק מצד אחד בסיפור ההיסטוריה ובסימון החזון של הפצת המעיינות. של היאחזות בארץ האבות ואמונה באל שדי. "ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען ויברך אותי..." (ג-ז). ישראל מבטא הססנות עם רגשנות והתפעמות מן הרגע "ראות פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלוקים גם את זרעך" (יא).


הפרשה כצורתה מלמדת על מצבו של יעקב בזקנתו, אשר נפרש לפנינו לא רק בכלים של תוכן אלא גם בכלי צורה ומבנה. המדרש (בראשית רבה, ויחי , צו). מדגיש את מה שבעיניו הוא הנושא המרכזי של הפרשה – התמודדות יעקב עם מותו הממשמש ובא ואגב כך – התמודדותם של בני אדם עם קיצם הקרב:

 

ויקרבו ימי ישראל למות זהו שאמר הכתוב כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על ארץ (דה"א, כט, טו) [...] אין מי יקוה שלא ימות, הכל יודעין ואומרין בפיהן שהן מתין.

 

ראשית, ברור שיעקב מודע למצבו המדרדר. הוא אינו מתעלם מן המציאות וגם אינו משלה עצמו בתקוות שווא. הוא מכלכל את צעדיו באומץ מתוך תודעה שעליו להסדיר את ענייניו בטרם ימות. ההליכה לקראת המוות מתוך שיקול דעת ואחריות היא אחת הזוויות של הפרשה הזו.
אל מול התיאור היציב והמודע הזה עומדת הדרשה הבאה:


ויקרבו ימי ישראל למות- זה שאמר הכתוב אין אדם שליט ברוח וגו' ואין שלטון ביום המות (קהלת ח ח).


לכאורה זוהי דרשה סותרת, לפי דרשה זו הפסוק "ויקרבו ימי ישראל למות" ועמו הפרשה כולה מבארים ומבטאים לא רק יציבות והשלמה אלא גם את חולשתו ורפיונו הנפשי של הנוטה למות. אין שלטון ביום המוות. זמן סוף החיים הוא תקופה של הדרדרות בחיי האדם. המדרש מתאר זאת כתקופת שפל בחייו. הוא הופך לנזקק ולחסר אונים. ביטוי אחר של קריסתו האיטית של הגוף ואובדן השליטה והעוצמה האנושית הוא בריכוך ועידון מערכות היחסים: "ואף יעקב כיון שנטה למות השפיל עצמו אצל יוסף ואמ' לו אם נא מצאתי חן בעיניך וגו'" (בראשית רבה שם). הכבוד העצמי דועך ויעקב אינו מוטרד עוד מתדמיתו. מרכזיותו בעולם העשייה ניטלת ממנו, הוא אינו עוד מוקד הסיפור. היבט זה של ימי הזקנה אינו רק מעורר חמלה. המצב הזה מאפשר לו 'להתנדנד בכורסה' ולרוות נחת מן ההמשכיות ומצמיחתו של דור חדש. האחיזה בסערת החיים שוככת וניתן להפיק הנאה ממלחמות חדשות, שכבר אינן שייכות לו.

 

ריש לקיש במדרש מדגיש את הקדמת המיתה לעת סוף החיים:


"אמר ריש לקיש אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך נטמן את ואין את מת שנאמר: ויקרבו ימי ישראל למות" (בראשית רבה שם).

 

"נטמן את ואין את מת". יעקב מגיע לשלב שחייו גנוזים מאחוריו (הוא טמון בביתו כמעט כמו שאדם טמון בקברו) אף שנשמת חיים עוד באפו. סוג אחר של תחושה המלווה את זקנתו של יעקב היא הקרב היומיומי עם בגידת הגוף וחולשתו:
"מהו ויקרבו?
אמר לו הקדוש ברוך הוא היום קובל עליך לומר כי הוא יקום, כאדם שהוא אומר פלוני קרב על חבירו, הווי ויקרבו".
כל יום נעשה נטל כבד מקודמו. ההתנהלות בכבדות הקושי בנשיאת הגוף החולשה וירידה בצרכים הפיזיים הופכים את הימים למסע מפרך.


המדרשים המגוונים הללו שעוסקים כולם ב"קדימון" שבריש הפרשה – ויקרבו ימי ישראל למות – מספרים את סיפורו של יעקב המזדקן. ומתעדים בעדינות את התופעות השונות המאפיינות את התנהגותו. ישראל מציג את הזקן הנוטה למות ואילו יעקב את השורה עם א-ל, וגם מן המוות אינו מתיירא. וכך הפסוקים מביאים חלופות תיאור של רכות ועידון שאל מולו עומדים הנחרצות והרצון שלא לעזוב את העולם ללא הצבת יעדים. בלי לומר מהן הציפיות המדויקות. זהו זמן של נחת מן הנכדים "בך יברך ישראל לאומר ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה", אך גם תקווה להצלחת החינוך והצגת חששות לגבי העתיד: "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים". המחשבה של יוסף שיעקב לא יבחין במעשה החלפת הנערים ובשיכול הידיים, משקפת את אובדן הצלילות שיעקב משדר. החולשה שבמאמץ להתיישב על המיטה וחולשת הראיה מספרים את סיפורו של הקרב על החיים. אך גם ההשלמה עם המוות והפרידה.


הפרשה וסידורה מתעדים את מצביה המשתנים של הזקנה ואת האמביוולנטיות שיש בה: המעבר ממצב נפשי אחד למשנהו, היציבות מול הארעיות, החולשה מול ההתחזקות החשיבות מול השפלות. הערך של דור העבר אך גם אי הרלוונטיות שלו. כל אלו עוברים מול עינינו.
בסופו של דבר, המדרש מסכם וקובע כי הזקנה היא חידושו של יעקב. והיא הברכה והבשורה שהביא יעקב איתו לעולם. התקופה הזו מאפשרת להתכונן, היא כלי המאפשר צעד אחורה ביצירת פרספקטיבה שאינה קיימת בשטף החיים. היא זמן לסיכום הצלחות ולהכנה להסתלק בהשלמה ובשלום.
שנזכה לבריאות טובה, חזק חזק ונתחזק.