A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - שמות קוים לדמותו של הרשע
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > שמות
מאמרים

שמות: קוים לדמותו של הרשע /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

 אמר ריש לקיש: המגביה ידו על חברו, אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע, שנאמר: "ויאמר לרשע למה תכה רעך". "למה הכית" לא נאמר, אלא "למה תכה", אף על פי שלא הכהו נקרא רשע.
זעירי אמר [בשם] רבי חנינא: נקרא חוטא. ... רב הונא אמר: תקצץ ידו, שנאמר: "וזרוע רמה תשבר", רבי אלעזר אומר: אין לו תקנה אלא קבורה, שנאמר: "ואיש זרוע לו הארץ". (סנהדרין לח ב)

 

ניתן להצביע על שתי מגמות מנוגדות ביחס לתואר "רשע", מגמה אחת מחמירה, והאחרת מקילה. האחת מצמצמת והאחרת מרחיבה. המגמה המחמירה תופסת את התואר "רשע" כהגדרה הלכתית מחייבת. מן הפסוק "אל תשת רשע עד", למדו שאדם המוגדר כ"רשע", פסול לעדות. מן הפסוק "אם בן הכות הרשע" למדו, ש"רשע" מוגדר כמי שעבר עבירה שחייבים עליה מלקות. הפוסקים דנו בשאלה האם גם מי שעובר על איסורים מדרבנן נחשב "רשע" ופסול לעדות אף על פי שאינו חייב מלקות מן התורה. בכל אופן, הקביעה שהמרים יד על חברו, אפילו לא הכהו, נקרא רשע ופסול לעדות, היא חומרה גדולה, שהרי מדובר באדם שעדיין לא עבר עבירה כלל. אף על פי כן, הובא להלכה שהמרים יד על חברו, גם אם לא הכהו, נקרא רשע ופסול לעדות לפחות מדרבנן. (שלחן ערוך חושן משפט, סימן ל"ד סעיף ד' בהגהת הרמ"א).


מקורה של פסיקת הרמ"א במסורת החוזרת ונשנית בין חכמי אשכנז בתקופת הראשונים, החל מזמנו של המהר"ם מרוטנבורג: "אך דעו שכל רבותינו שוים בזה, שהמגביה ידו על חבירו נקרא רשע ופסול לעדות ולשבועה עד שיעשה תשובה הנכרת לרבים. והמגביה ידו אף על פי שלא הכהו ... ". (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג חלק ד (דפוס פראג) סימן שפג, צוטט גם בתוך התשובה הארוכה של המהר"י וייל, סימן כח, העוסקת כולה בהתמודדות עם נגע האלימות וביעורו, גם על ידי ענישה מחמירה ביותר).


לא כל הפוסקים כללו בין פסולי העדות את המרים יד על חברו, וכפי הנראה פרשו מאמר זה כהפלגה בסגנון המליצי של אגדת חז"ל. נראה, שחכמי אשכנז, ברצותם לבער את נגע האלימות מן הקהילה באופן מוחלט, נטו לפרש לחומרה את מאמר האגדה של חז"ל, ולהפכו לצו הלכתי מחייב.


אמר רבי שמואל בר תנחום, אמרתיה [את הדרשה של ריש לקיש שהמרים יד על חברו נקרא רשע] לפני רבי תנחומא, ואמר: אף כשהוא מעיז פניו [שיש לו עזות פנים ואינו מתבייש מגדול הימנו] נקרא רשע, שנאמר: העז איש רשע בפניו. והלווה ואינו משלם מנין [שגם הוא נקרא רשע]? [שנאמר:] "לוה רשע ולא ישלם". ומי שהוא בעל מחלוקת מנין? מעדתו של קרח, [שנאמר:] "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה". (פסיקתא דרב כהנא כח ב, תנחומא בובר לפרשת קרח כא).


לרשימה זו של הפסיקתא, אפשר להוסיף עשרות מאמרי חז"ל שבהם נאמר על בעלי עבירות שונות התואר רשע. ובהם: המתפלל אחורי בית הכנסת (ברכות ו ב), הנודר נדרים, גם אם מקיימם (נדרים כב א), תלמיד חכם שאינו עומד מפני רבו (קידושין לג ב), "עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו", דהיינו, אדם שקופץ ומקדים לקנות חפץ שחברו מתעניין או עוסק ברכישתו (קידושין נט א), הכועס (נדרים כב ב), או מי שהוא "נוח לכעוס וקשה לרצות" (אבות ה' י') ועוד רבים. הפוסקים אינם מונים את כל ה"רשעים" הללו כפסולי עדות, ומסתבר, שלא בכל מקום שחכמים כינו בעל עבירה כ"רשע" יש לפרשו במובן המחמיר.


ר' ברוך עפשטיין, בעל ה"תורה תמימה", דן בבעית השימוש המרובה בתואר רשע בפירושו לפרקי אבות. על המשנה: "כשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים". לדבריו, יש אצל חז"ל שני שימושים לתואר רשע. האחד במובן המחמיר: "זה שהוא חוטא ופושע, בוגד ומועל בחוקי התורה והחיים". ומובן אחר, המתייחס למקרים קלים ביותר: "איש כזה אשר רק במקרה עשה דבר שלא כהוגן, אף אם אין מעשהו נוגע אל עיקרי דיני התורה והמצוה, ורק על צד היושר, וגם זה לא בתמידות, רק באקראי, לשעה ולזמן. מצינו כמה ענינים שיסודם רק במדות הנפש ובהוקי היי ישרים ומוסריים, והנפגע בהם וגם באחת מהם, ואפילו רק לשעה, נקרא רשע." (ברוך שאמר, לה – לז).


יש להבחין בין "רשע" להלכה, שפסול לעדות, לבין "רשע" במאמרי מוסר ואגדה, שהוא תואר שניתן בעקבות מעשה עברה קל יחסית, הנעשה על ידי אנשים שבדרך כלל הם אנשים טובים והגונים. ההפלגה האגדית אינה מליצה סתמית, אלא היא מעידה על קשר מהותי בין הרשע ההלכתי לרשע האגדי: המעשה החד-פעמי מצביע על ליקוי יסודי, שגם אם לא בא לידי ביטוי במעשים רבים וחמורים, יש בו פוטנציאל הרסני. העובר אחורי בית הכנסת מביע זלזול עמוק בבית הכנסת. מי שאינו קם בפני תלמיד חכם מביע זלזול בתורה. הכועס – עלול להגיע מתוך כעסו לעבירות חמורות בכל תחומי התורה, כאשר הוא מאבד שליטה וצלילות הדעת. המרבה בנדרים מקל ראש בהתחייבויות ובמוצא פיו. החוטף מן המהפך בחררה מעיד על חוסר רגישות בסיסי לממונו של הזולת וזכויותיו, וכן בכל שאר הדוגמאות.


זיהוי הפוטנציאל ההרסני הקיים בעבירות הדקות, מזכה את עובריהן בתואר "רשע" מפני שהוא השער אל הרשעה המשמעותית והיסודית. יתכן שגם המקור לשימוש האגדי המרחיב נובע מפרשתנו: משה רבנו זיהה בהתנהגותו של האיש העברי המכה את רעהו פגם מוסרי עמוק, למרות שמה שראה היתה רק מעידה חד פעמית. חז"ל ביארו ששני האנשים הנצים בהם פגש משה הם דתן ואבירם. עומק הפגם של אישיותם עתיד להחשף בהיקף נרחב במשך סיפור יציאת מצרים והמסע במדבר, עד לשיאו בהשתתפותם במחלוקת קורח וליבויה. גם המרים יד על חברו, אף על פי שלא הכהו, מעיד בכך על קיומו של פגם מוסרי באישיותו: המוכנות הנפשית להשתמש באלימות מתחילה בכוונת הלב, עוברת לדיבור, ממשיכה לתנועת היד, ובסופו של דבר עלולה, אם לא תטופל, להתפתח לעבירות החמורות של הכאה ממשית, נזיקין וחלילה גם רצח. נקיטת התואר "רשע" כלפי מי שמזהים אצלו את הפגם הראשוני, את דפוס ההתנהגות האלים בהתהוותו, נועדה לפתח רגישות כלפי הסכנה הטמונה בקו האופי הזה, ולחייב טיפול – תשובה של האדם בעצמו, או בעזרת חבריו, המצווים – "הוכח תוכיח את עמיתך".


בשעת הצורך, יכולים חכמים להשתמש בביטוי האגדי גם כמחייב הלכתי, ולפסוק שהתואר רשע שניתן לעברה קלה אינו רק מליצה, אלא הוא נחשב לעוון חמור, הפוסל אדם לעדות. זו דרך לגיטימית מבחינה הלכתית ויעילה מבחינה מעשית, לגדור פרצות בשעת הצורך. אלימות היא פרצה מטרידה דיה, כדי להפעיל בה את מנגנון ההחמרה גם בשלביה הראשונים, על מנת לבערה לגמרי מישראל.