A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - שמות שבת שירה
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > שמות
מאמרים

בשלח – שבת שירה /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

בעולם המדרש, הקבלה והחסידות, מאורעות היסטוריים נתפסים כמטאפורות לתופעות רוחניות. אין זאת אומרת שהמאורעות ההיסטוריים לא התרחשו חלילה, אלא שההתרחשות ההיסטורית אינה עיקר הענין, כי אם הופעה אחת מני רבות של התופעה הרוחנית העקרונית העומדת ביסוד הדברים.


המדרש שאותו גם שרים כפיוט "ויהי בחצי הלילה" בליל הסדר, מתאר את ליל ט"ו בניסן כזמן שבו התרחשו אירועי נס והצלה של עם ישראל לכל אורך הדורות. המהר"ל הסביר, שהזמן של ט"ו בניסן הוא זמן המיועד לחרות מששת ימי בראשית, מטבע העולם, ורק ההזדמנויות ההיסטוריות להופעת החרות משתנות בכל דור. הנחת היסוד של המדרש היא שחרות היא תופעה קבועה, ומופעים שונים לה.


התופעה הרוחנית הבסיסית העומדת ביסודה של יציאת מצרים היא היציאה משעבוד לחרות. לא רק יציאת עם ישראל לחרות באופן קיבוצי, אלא גם האפשרות של כל אחד ואחת מישראל לצאת משעבוד לחרות עולם. השעבוד המצרי היה שעבוד היסטורי-ריאלי, אולם במחשבה הפנימית, שעבוד מצרים הוא תופעה רוחנית. אל תקרא: מִצְרַיִם, קראו: מְצָרִים. "מן המצר קראתי י-ה".


החובה להזכיר את יציאת מצרים פעמים רבות במשך היום, בתפילה ובמצוות, נובעת מכך שהיציאה מן המצרים היא תנאי היסוד ליכולתו של האדם להיות עובד ה'. כשם שמשה רבנו דרש מפרעה לשלח את העם ממצרים כדי שיוכלו לעבוד את ה', כך כל אדם מישראל נדרש להוציא את עצמו ממצרים כדי שיוכל לעבוד את ה'. "עבדי הם – ולא עבדים לעבדים". כל עוד אדם מישראל משועבד למְצָרִים המגבילים אותו, אין הוא חופשי לעשות רצון ה' כלבבו, ובעצם – גם אין הוא חופשי לעשות את רצון לבבו.


פילוסופים ופסיכולוגים מודרניים, איתרו ותארו את התופעה העמוקה של ההבניה התרבותית, הגורמת לאדם להתנהג ולחשוב כפי שמצפים ממנו, כפי שמקובל בחברה הסובבת אותו. הוא מפנים את התרבות הסובבת וערכיה במידה כזאת שכלל אינו מודע לניגוד שבין ערכים אלו לבין הרצונות הראשוניים והטבעיים שלו. כך לדוגמה טוענת ההגות המרקסיסטית, שהאדם מקבל את תבניות החשיבה המעמדיות, ואינו מערער על המוסכמה שהון נמצא בידי העשירים, ואינו מחולק באופן שויוני בין כלל בני האדם. ההגות הפמיניסטית מצביעה על הפנמת ערכי אי-השויון של הנשים, גם במקומות ובתחומים שבהם אין לכך כל יסוד ממשי במציאות. גם מי שאינו מקבל את תפיסת השוויון המעמדית המרקסיסטית או הפמיניסטית, יכול להזדהות עם העקרון היסודי המונח בדבריהם: ההכרה בכך שבני אדם משועבדים למוסכמות תרבותיות וחברתיות. שעבודים מן הסוג הזה הם השעבודים העמוקים ביותר, המכונים בלשון חכמים מ"ט שערי טומאה – שער אחד לפני שער החמשים שממנו כלל אין דרך חזרה. כלומר – מצב שבו האדם משוקע ברוחו ובנפשו בעומק התודעה הכוזבת, מזדהה עימה לחלוטין, ואין ביכלתו להשתחרר ממנה כלל.


התהליך של היציאה מעבדות לחרות אינו פשוט, ולאורך המסע במדבר אנו שבים ונתקלים בקושי שהיה לבני ישראל להפוך מעבדי מצרים לבני חורין. הקריאה "ניתנה ראש ונשובה מצרים" מביעה את הגעגוע אל המיצרים המצריים. היא באה ממקום מאד שרשי בנפש האדם, ואין לזלזל בה. אין זו תאוה שטחית לדגי-חינם, קישואים ואבטיחים. אף לא רק בקשה לשוב לנוחיות של העבדות הפוטרת את האדם מלקיחת אחריות על חייו וחרותו. הרבה למעלה מזה, היא בקשה לחזור אל המוסכמות הישנות, תפיסות העולם המקובלות בעבר, שהוחלפו בתורה חדשה, רעננה, מקורית, אך קשה ומחייבת. תורה המחייבת ערנות והתמודדות מתמדת, בלי אפשרות להתרפק בנוסטלגיה על הישנות.


עשר המכות והטבעת המצרים בים לא נועדו רק להראות את כוחו של הקב"ה למצרים. הם נועדו גם למוטט את שערי הטומאה שישראל היו שקועים בהם. כמו מכור לעישון השורף את קופסת הסיגריות האחרונה. כמו מכורי טלויזיה המשליכים את ה"טמבלויזיה" מן החלון ומרסקים אותה לרסיסים, כך היה עם ישראל צריך לראות את חורבנה של הממלכה המפוארת ששימשה להם בית – חומרי ותרבותי – במשך דורות ההתהוות של האומה. הם לא ראו רק את קריסתה החומרית של מצרים, על ידי המכות וטביעת פרעה וחילו בים סוף, אלא גם את חורבן האמונה בכוחה וביכלתה הבלתי-מוגבלת של ממלכת הפרעונים ואמונתה: "ויראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו".


עיקר הנס והפלא החד-פעמיים של יציאת מצרים אינו האירוע ההיסטורי של נפילת הממלכה המצרית ויציאת העבדים בני ישראל מן השביה. ממלכות רבות עלו ונחרבו במשך ההיסטוריה האנושית, לפני מצרים ואחרי מצרים. אסונות טבע, מלחמות או התפוררות חברתית ושלטונית, גרמו לשינויים בסדרי הממלכות והמדינות, עמים השתחררו והכריזו על עצמאותם, אימפריות קרסו ונעלמו. עיקר החידוש במפלת מצרים הוא בהופעתה של עצמת השאיפה לחרות והיכולת לממשה. ואת היותה של החרות משעבוד אדם בסיס הד.נ.א. של עם ישראל. ובקריאה הסמלית: הנס של יציאת מצרים הוא בכך שבני אדם יכולים בכלל לצאת משבי אמונותיהם ודעותיהם ולהתנער לקראת מחשבה מקורית וחדשה, להמיר את האמונות הישנות והמקובעות בחיפוש אחרי האמת, בביקורתיות ובערעור המוסכמות.


זכרון יציאת מצרים נועד לשמר את החיות והחיוניות של החרות בעולמנו. דבר זה נעשה הן בדיבור – במהלך התפילה, והן במעשה – בקיומן של מצוות שנועדו לשמר את ה"זכר ליציאת מצרים". כך לדוגמה השבת, היא תזכורת שבועית, על כך שאסור לאדם להשתעבד לעבודת העולם הזה, לדאגות הפרנסה והקיום, ועליו לפנות יום אחד בשבוע למנוחה – זו המאפשרת מחשבה, התבוננות, חשבון הנפש – ומתוך כך היא מהוה אתחלתא דחרות.
"אשירה לה' כי גאה גאה": שירת הים, מבטאת את ההודיה לה' ואת השמחה על המתנה הנפלאה של השאיפה לחרות והיכולת לממשה.


כדי להשתחרר משעבוד מצרים, צריך הקב"ה לרדת ולהציל את ישראל מידם. גם כדי להשתחרר משעבודי העולם הזה, חייבת להיות "נקודה ארכימדית" מחוץ לעולם שבאמצעותה יכול אדם להחלץ משעבודיו. הנקודה הארכימדית שעליה מצביעה התורה הוא הבורא יתברך בכבודו ובעצמו: "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". זה הוא הבסיס לכל התורה והמצוות. "וארד להצילו מיד מצרים" – "אני ולא מלאך". התנועה של הדבקות בא-להי מאפשרת את השחרור של האדם משעבודי העולם. בכל יום ויום צריך אדם להתפלל שה' ירד להצילו מיד מצרים. בכל יום ויום עליו לשיר את שירת ההודיה על שנתאפשר לו לצאת מן המצרים שלו. ועליו לנצל את האפשרות והזכות הזאת, כמיטב יכלתו.