A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - ויקראבית המדרש של משה ואהרן
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > ויקרא
מאמרים

בית המדרש של משה ואהרן /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

 "בתחילה לא היתה מחלוקת בישראל" (ר' יוסי בתוספתא, חגיגה). בהתאם לקביעה זו של התלמוד הירושלמי, רבים ובראשם הרמב"ם (בהקדמתו למשנה) הניחו כמובן מאליו שמחלוקת אינה מוכרחת המציאות, אלא היא תוצאה של כשל חינוכי. רק משרבו התלמידים שלא שימשו את רבותיהם כל צורכם, התפתחה המחלוקת בישראל. וזו לשון הרמב"ם: "וכל מה שקבל ממנו הוא או אחד הזקנים אין בו משא ומתן ולא נפלה בו מחלוקת". ההנחה הפשוטה המובלעת בדברים הללו היא שתורת ה' אחת היא, ובוודאי בימי משה רבינו לא נזקקו למחלוקת. הקו הפתוח והישיר לריבונו של עולם לא הותיר מקום לספקות .


דא עקא, בפרשת שמיני אנו נחשפים למחלוקת ראשונה בפירוש ההלכה: מחלוקת משה ואהרן בהלכת קרבן החטאת.


השקלא וטריא של הדיון שבין שני בחירי ה' אלו, מובא כסוגיה תלמודית שבה רצף של הנחות, קושיות ותירוצים ומסקנה. הוא מופיע בלשון זו בתורה:

 

וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף

 

וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ?
כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא!
וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'
הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה
אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי

 

וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה: הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה'
וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה
וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו (ויקרא י, טז-כ).

 

הרקע לדיון הזה מובא ברש"י על אתר. הדיון מתקיים בו ביום שבו מתו שני בני אהרן: נדב ואביהוא. באותו יום הוקרבו שלוש חטאות: שעיר עיזים, - חטאת היום השמיני למילואים, שעיר נחשון – קרבנו של הנשיא הראשון משנים עשר הנשיאים, ושעיר ראש חודש. השעיר שעליו נערך הדיון ההלכתי שבפנינו הוא שעיר המוסף של ראש חודש. שעיר ראש חודש נועד לכפר על עוון טומאת מקדש וקודשיו. ועל כן בתפילת מוסף לראש חודש אנו מזכירים: "ראשי חודשים לעמך נתת, זמן כפרה לכל תולדותם, בהיותם מקריבים לפניך זבחי רצון ושעירי חטאת לכפר בעדם". כחלק מתהליך הכפרה, חלה חובה על הכהנים לאכול מן השעיר: "כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים". והנה, משה מגלה להפתעתו כי שעיר ראש חודש לא נאכל בפעם הזו, כי אם נשרף. משה מתרעם על אלעזר ואיתמר ובכעסו תוהה מדוע לא אכלו את החטאת כראוי, במקום הקודש, לא זו אף זו, מדוע שרפו אותו?


משה חשד, שמא הקרבן נפסל בהוצאתו החוצה ולכן נאלצו לשרפו ולא אכלוהו כדין. לשאלת משה זו, אהרן משיב "כי קדש קדשים היא" ולא יצא אל מחוץ למשכן.


על פי חז"ל, החל מהאשמתו וחשדו של משה, ועד לסוף הפיסקה מתנהל בין משה ואהרן דיון ובירור לסיבת ההמנעות של אהרן ובניו מאכילת החטאת. שלא כמו שנראה מרצף הפסוקים אין כאן חטיבה ארוכה של דברי משה, ולאחר מכן תגובה של אהרן. על פי חז"ל יש כאן ממש רצף של שאלות ותשובות. וכך, על כל טענה והצעה של משה, אהרן דוחה ומבאר שלא זו סיבת ההימנעות.


תשובת אהרן למשה מבררת שלא היתה עילה של פסול בקרבן, לא פסול טומאה ולא פסול אחר. אלא הכרעה הלכתית שקשורה למעמדם כמקריבים. אלו היו אוננים ואבלים בגלל מות שני הבנים והאחים. אהרן תוהה האם במצב כזה היה נכון לאכול מן החטאת: "ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאת היום? הייטב בעיני ה'?" (ראו גם: בבלי, זבחים, ק, ב).


בסופו של הדיון הזה, משה מודה לעמדתו של אהרן שהיה אסור לאכול מן החטאת במצב אנינות (=דין אבילות שלאחר הפטירה ולפני הקבורה). על פי הסוגיה בבבלי והמפרשים על אתר, משה טעה לחשוב שאהרן ובניו היו צריכים לאכול מן החטאת אף שהיו אוננים, בהמשך לציוויו של ה' שלא יתאבלו אלא ימשיכו בעבודת המשכן באותו יום (ויקרא, י, ו-ז). לעומתו, אהרן סבור היה ששעיר ראש חודש אינו שייך לסדרי 'צו השעה' והוא כבר חלק מסדרי הקרבנות לדורות. על כן, הוא לומד קל וחומר ממעשר שני שאינו נאכל באנינות. וסובר שגם במקרה הזה אין לאכול את החטאת מתוך אבל. בסופו של הדיון משה מודה שאהרן צודק בפלפולו הלמדני ובמסקנות הדרשניות שלו. על פי הגמרא מפני ששמע כך מה' אך שכח: "הודה ולא בוש לומר שמעתי ושכחתי". הרמב"ן טוען שהדיון היה תיאורטי לחלוטין, שכן לדבריו כל אירועי החטאת הזו התרחשו לפני פטירת נדב ואביהוא. לכן, לדעתו כל הדיון היה "משא ומתן של הלכה".


הדיון ההלכתי הזה חושף בפנינו את הקרע האנושי והמתח שבו נתונים אהרן ובניו באותו היום. מתח בלתי אפשרי שבין היותם נתונים באבל כבד ובמצב שבדרך כלל אכילה בו נחשבת לזלזול בכבוד המת. עת שבה החיים עוצרים את מהלכם, מועד של בלבול יוצרות ושל ביטול של שטף החיים והמחויבויות הנובעות ממנו. מידת הדין מתוחה. אל מול זה ניצבת לה משימת חייהם כמשרתי העם, מביאי החן החסד והרחמים לעם. שאכילתם אינה אכילה וסעודתם אינה אלא חלק מטקס כפרה. שמתפקדים ככלי שרת ולא כבני אנוש. בתוך המתח הזה עליהם להכריע בין צד הדין לצד החסד, בין המבט האישי למבט הכללי, ובין לעשות לבין לחדול.


בנקודות קרע? כעין אלו, אין תשובה נכונה. או אחרת, התשובה הנכונה היא שיש צדדים לכאן וצדדים לכאן. אפשר לפלפל ולהוכיח מדוע חטאת שעניינה כפרה מביאה איתה סתירה מובנית למצב של אבל שאינו מצב של חסד, ואפשר לומר הפוך: שאין לערב בתהליך המקדשי כל היבט אנושי ויש להתהלך בחצר בית ה' נקי מפניות ומסולק צרכים אישיים. לכרוך את העבודה המתמדת בניתוק ממעגל החיים ולקיים את מצוות ה' בשלימות ובדיוק.


שמא המחלוקת הראשונה שבין משה ואהרן מגלה שלא יתכן עולם בלא מחלוקת. גם לא בדורו של משה. הקונפליקט הוא נתון, השניות היא עובדה, האמת אינה אחת. לפיכך דווקא המחלוקת בהתאמה, היא שיקוף נכון של המציאות. וכל שניתן לעשות הוא להכריע בין שני צדדים נכונים.
שאין באפשרות לעשות המצוה בשלימות כמו שהיה הציווי מאתו יתברך,


אף על פי כן צריכין רצוננו וחפצנו כל מה שיש באפשרי לעשות רצון יתברך בשלימות (ליקוטי מהרי"ל, שמיני).
בעולם הזה, אין אפשרות להגיע לשלמות, ישנה אפשרות לנסות ולכוון לטוב בעיני ה'. הכיוונון הזה אינו מלאכה פשוטה, אבל הוא המעשה הנכון על פי השגתו של משה רבינו "וישמע משה וייטב בעיניו".