A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - ויקראהקלות הבלתי נסבלת של היצירה
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > ויקרא
מאמרים

הקלות הבלתי נסבלת של היצירה /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

 אישה כי תזריע וילדה זכר".
אורכו הממוצע של הפסוק הזה על חמש מילותיו, הוא תשעה חודשים (רשב"ם ויקרא, יב, ב). הקלות הבלתי נסבלת של המעבר מפעולת ההזרעה אל הלידה ומהן אל דיני טומאה וטהרה הנובעים ממנה, אינה מניחה לנו להמשיך לפסוק הבא בפשטות. הדילוג העצום הזה איננו מקרי. הפסוק בשתיקתו אומר כמעט כל מה שניתן לומר על העניין כולל ההתפעמות מעצם המעורבות האנושית המצומצמת ביצירת הוולד המתבטאת בשתי פעולות בלבד - הזרעה ולידה. תהליך ההריון והלידה יוותרו לעולם בבחינת סוד ודבר הסמוי מן העין. גם ההתפתחות המדעית והיכולת לעקוב אחר מראהו ומצבו של העובר לא תשנה את תודעת האלוקי. תינוק היוצא לאוויר העולם מעורר אותנו להתפעלות חוזרת ונשנית. כיצד התפתח אדם שלם בתוך רחמה של האישה וכיצד זה נוצרה יצירה חדשה בעולם. בשום שפה אין די מילים כדי להביע את ההתרגשות וההתגלות שיש בחוויה של פעייה ראשונה של מי שהיה עד לפני דקות עובר של תינוק הפוגש לראשונהאת העולם והעתיד.


מדרשי האגדה לפרשתנו ניצלו את העובדה שהפרשה נפתחת בלידה ואולי גם את שתיקתה ביחס להתרחשות הזו, על מנת להביע בדרכים אגדיות את התחושות הללו. האגדה מטבעה מאפשרת מה שהפסוקים נמנעים ממנו. האגדה מביעה באמצעות תמונות מה שאי אפשר להביע במילים ומשפטים.
נעקוב אחר המדרש על מנת לדייק את נקודת מבטם.


את ההתרגשות לנוכח המתנה המופלאה שבקבלת תינוק חדש למשפחה מבטא מדרשו של רבי לוי:


רבי לוי אמר תלת בנוהג שבעולם מפקיד אדם אצל חבירו ארנקי של כסף בחשאי ומחזיר לו ליטרא של זהב בפרהסיא אינו מחזיק לו טובה כך הקדוש ברוך הוא מפקידין לו הבריות טיפה של לכלוכית בחשאי והקב"ה מחזיר להם נפשות משובחות שלמות בפרהסיא (שם)

 

רבי לוי משווה את לידתו של תינוק להשבת פקדון. אולם, בנוהג שבעולם מי שמפקיד אצל חברו פקדון פעוט ערך, הוא מקבל בתמורה במקרה הטוב את פקדונו חזרה. אבל הקב"ה מפקידים אצלו "טיפה של לכלוכית בחשאי" והוא משיב "נפשות משובחות שלמות בפרהסיה".


גם מנקודת המבט של התינוק יש כאן ישועה גדולה:


בנוהג שבעולם אדם חבוש בבית האסורין ואין כל בריה משגחת עליו בא אחד והתירו והוציאו משם אינו מחזיק לו טובה כך הולד שרוי במעי אמו ובא הקדוש ברוך הוא והתירו והוציאו משם.

 

העובר הוא יצור שאין לו קיום וממשות. איש אינו משגיח עליו והוא נידח ומודח מסדרי עולם. נתון בשבי ברחם אמו וחי בתקופת המתנה ממושכת לבוא זמנו. תקופת ההשהיה הזו מושווית מבחינתו לבית סוהר, למיצר. לידתו היא פעולת חילוץ, השבת נידח ופדיון שבוי לגאולתו, לחיים.
רבי חגי מתאר את חדלונו של האדם אל מול אינסופיות פעולתו של הקב"ה בעולם:


שהבריות ישנין על מטותיהן והקב"ה משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים ומגדל צמחים ומנגבן ומעריך שלחן לפני כל אחד ואחד (ויקרא רבה, תזריע, פרשה יד).

 

לפי המדרש הזה, הקב"ה הוא הגמדים הבאים באמצע הלילה ומסדירים כל מה שנצרך. קרי, אין שום סיכוי שייעשו באופן פשוט בתהליך סביר ואנושי. הלידה כאן, מושווית לנביטת הזרע. המאמץ היחיד שהאדם עושה הוא זריעת הזרע. הקב"ה מטפל באיתני הטבע ומסייע בכך לזרעים לנבוט, לצמוח, ולהבשיל לקטיף ולקציר. מכאן ואילך הדבר נמסר בידי שמים. אילו היה מוטל על בני האדם להמשיך ולטפח את הזרע עד להבשלתו, ספק רב אם משהו מכל זה היה קורה. התיאור הזה מבטא את הפלא הגדול של בריאת יש של ממש כמעט מאין. וכל זה בשעה שאנו "ישנים". נתונים במצב של חוסר מודעות מוחלט לכך שמישהו עובד עשרים וארבע שעות ביממה, כנגד אותו רגע קטן של זריעה. אבל לא רק התפעלות יש כאן, אלא גם תלות מוחלטת: מרחק אלפי מילין מפרידים בין מה שהאדם עושה לבין מה שהוא רוצה להשיג ולקבל. וההמלצה היחידה שניתן לתת לו היא לנוח ולהמתין בסבלנות, לצפות במתרחש וללחוש תפילה.


פרשתנו פותחת אם כן, בשבחו של הבורא, ובנחיתותו של האדם ובתלותו בו. שיר ושבח זה הוא נקודת המבט שבעזרתה יש לקרוא גם את המשך הפרשה. הקב"ה הוא המביט אל הנדכאים, הוא חונן ומתיר אסורים, מטפח אותם בסתר גם אם אינם חשים ואינם מודעים למסירות אין קץ. כשניתקל במצורעים ובטמאים, המוקעים והמוצאים אל מחוץ למחנה, נזכור שידו הרכה והמלטפת של הקב"ה, זו שאינה ניכרת מלווה אותם עד לגאולה.