A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - ויקראתודה
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > ויקרא
מאמרים

תודה /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

הקרבת קרבן היא חלק מסדר הכפרה, תשובה והיטהרות. קרבנות הנדבה שונים מקרבנות החטאת והאשם בהיותם קרבנות רשות, הבאים בשל רצון להתעלות, ובכך מהווים מסלול מקביל בעבודת ה'.


בין אלה לאלה נזכר סוג נוסף של קרבנות והוא קרבן התודה. לדרך שבה מנסחת התורה את פרטי קרבן התודה יש ניחוח שונה מעט. מצד אחד התורה מניחה שאנו נקריב קרבן תודה: "וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַה'" (כב, כט) ומצד שני התורה מדגישה "לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ" (שם) ובכך, מותירה את הקרבן כאפשרות התלויה בתחושת הלב שאולי לא תיווצר. ישנה צרימה מסוימת ביחס שבין שני החלקים הללו.

האברבנאל מציע משום כך, שבנוסף לעצם הציווי ישנה כאן אמירה רעיונית:


שמא תאמר לאכילה הוא צריך
תלמוד לומר: האוכל בשר אבירים? לא אמרתי לכם זבחו כדי שתאמרו נעשה רצונו
לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם שנאמר: לרצונכם תזבחו (ויקרא, הקדמה).

 

האברבנאל מחבר את שני חלקי הפסוק ומציע לומר שכאשר נזבח זבח תודה לה' רצוי וחובה לזכור שאנחנו בסופו של דבר ממלאים את רצוננו שלנו - את הצורך האגואיסטי שלנו לומר תודה, מתוך הבנה שהקב"ה אינו חפץ בזבחים ועולות. האלשיך ההולך בכיוון פרשני דומה מחזק את דבריו על ידי ההיקש. בפסוק הסמוך מצווה התורה להמנע משחיטת האם ובנה ביום אחד. אילו ה' חפץ בריבוי קרבנות, לא היה מטיל מגבלות וסנקציות אלא היה מתיר כל רסן ומשלח אותנו להביא קרבנות ככל שידינו מגעת (אלשיך ויקרא, כח, כב). הפרשנים הללו שומעים בנוסח הפסוק חוסר התלהבות מהבעת תודה בדרך של הבאת קרבנות. על פני השטח הטעם הוא הרצון להתרחק מן הדימוי של הקב"ה כמצפה למתת אדם וכמי שמתפרנס חלילה מאכילת זבחים. אך בעומק העניין משתלב כיוון פרשני זה גם בדברי הנביאים, המזהירים מהנטייה להתרכז בהקרבת קרבנות כמסלול נוח המאפשר לחמוק מן השאלות המהותיות החשובות של בירור הטוב מן הרע, שאלות מחיי המעשה.


קריאה אפשרית נוספת המופיעה במפרשים מעבירה את המשקל לפסוקים שבהמשך: "כי תזבחו.. ביום ההוא ייאכל", תוך הדגשה על ההוראות ההלכתיות הנלוות להבאת הקרבן. לפי קריאה זו, ההדגשה אינה על מידת העידוד והשמחה בקרבנות תודה אלא על הצעת מסלול מעשי לבטא בו את הרצון הזה. אם וכאשר אדם מחליט להביא קרבן תודה, עליו לקחת בחשבון שיש לאכול את הקרבן בתוך אותו היום "ביום ההוא יאכל, לא תותירו ממנו עד בוקר" (כב, ל). בהמשך לכך, התורה אינה מביעה כל עמדה באשר לעצם הבאת הקרבן. כל שהתורה מציעה הוא לפתוח את הדלת בפני מי שמבקש להביא קרבנות מרצונו האישי ולהציע לו דרך מוכרת ורשמית לעשות זאת. על דרך הדרוש מביע הרב מנשה קליין את אותו רעיון: "וזה לרצונכם תזבחוהו לדעתכם זבחו כלומר מה שהוא רצונכם ודעתכם לעצמכם את זה תזבחו לה' ית"ש" (שו"ת משנה הלכות, חי"ג, סי קמט). כלומר, הרצון צריך להירתם למסגרת. על האדם לדכא את רצונו לחרוג ממנה ועליו להכפיף אפילו את כמיהתו לומר תודה, למערכת הכללים שמוצעת לפניו. התפיסה הזו כמעט מנוגדת לתפיסה הרעיונית שהובעה באברבנאל ובאלשיך.


ניתן להציע קריאה אחרת בפסוק. בהקשבה ראשונה נשמע שטמונה בפסוק הזה פנייה דידקטית,. כזו שאמורה להזכיר לנו את החובה לומר תודה, 'ברצותנו' כמובן. כביכול הקב"ה מלמד אותנו דרך ארץ ואומר "הרי ברור שתרצה לומר תודה... ובכן אסביר לך כיצד לעשות זאת". עולה מכך שהפסוק מבטא חובה, גם אם נימוסית. חובה זו אולי אינה עומדת בקריטריונים הלכתיים קשוחים של מצווה מן התורה אבל איננה וולונטרית לחלוטין (ראה מלבי"ם לפרשתנו). התודעה היא תודעה מורכבת: בחלק ניכר מהמקרים התחושה שיש לומר תודה מתרחשת בנסיבות של דין ותלות. כשאדם מרגיש שחייו תלויים לו מנגד והוא נתון במתח עצום, הרי כשמשתחררים הלחצים בסופו של דבר, ומוסר האיום, האדם מרגיש הקלה וצורך לומר תודה. באופן עקרוני, מצבנו הקיומי הוא כזה שאנו נדרשים לחוש הכרת הטוב בכל רגע ורגע. שהרי מצד האמת חיינו תלויים לנו מנגד ואין נשימה ונשימה שאיננה ניתנת לנו מתוך הכרעת דין. עם זאת, אנחנו חיים בדרך כלל במצב של הדחקה ומעדיפים לזכות בחיינו כדבר המובן מאליו, ולא להכיר בנס ובה בעת באיום המתמיד שעמו. ועל כן, אנו גם מפסידים את התחושה ש"אין אנחנו מספיקים להודות לך ה'". אולם, ההלכה שארבעה חייבים לברך "הגומל" אלו שבמקורם חייבים בקרבן תודה (ע"פ תהילים קז), כמו גם החובה לומר הלל במועדים שבהם נעשו ניסים לישראל, מהווים כולם תזכורת לחוסר היציבות שבה אנו נתונים באופן כללי. ואולי משום כך נסמכה מצוות המועדים למצוות קרבן תודה.


לחידוד האפשרות הפרשנית הזו ניתן להיעזר בכיווני הפרשנות האחרים. הפרזה באמירת תודה מוזילה את ערכה ומסירה ממנה את הודה. על כן, יש מקום לא רק לחייב ולהוביל לדרך חינוכית שבה יש מקום לאמירת תודה. אלא גם להצביע על העיתוי הנכון לכך, להגביל לנקודות זמן שיש בהן אינדיקציה ברורה לנס אישי או לאומי. בסופו של דבר, ה' לא חפץ בעולות וזבחים, בתודות ובתשורות, אלא בהפנמה נכונה של ערכי התורה, במערכת יחסים של נתינה ולקיחה של רגישות ושל ליבון אישי ולאומי. לאו דווקא מערכת יחסים המושתתת על חגיגות ופסטיבלים. כי 'לא ברעש ה''.