A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - דבריםלא תוסיפו ולא תגרעו
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > דברים
מאמרים

לא תוספו ולא תגרעו /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

                                                     פרשת ואתחנן  "לא תוסיפו ולא תגרעו"
שני איסורים המופיעים בפרשתנו מושכים את תשומת לבו של מי שעסוק בבחינת ערך המצוות וקיומן. של מי שטרוד בהבנת משמעותה של המערכת ההלכתית ואופן פעולתה במרחב האנושי. האחד הוא האיסור להוסיף על ציוויי ה' והשני הוא לגרוע מהם: "לֹא תֹסִפוּ עַל־הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת־ מִצְוֹת ה' אֱלֹקיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם" (דברים פרק ד , ב). האיסורים הללו חוזרים על עצמם בפרשת ראה בסגנון של פניה אישית: "לא תוסיף" ו"לא תגרע" (דברים יג, א).
בעולם ההלכה מקובל לפרש שאיסור זה מכוון לכך שאדם לא יפחית מן השיעור המדוד למצווה ולא יוסיף עליה כאשר נאמר בה שיעור מדויק. כדברי רש"י: "כגון חמש פרשיות בתפילין, חמישה מינין בלולב, וחמש ציציות" בהקבלה הדברים נכונים גם לגבי גריעה מן המספר הקצוב לפרשיות התפילין או למספרם של המינים בסוכות (רש"י, דברים ד, ב). המשותף למקרים הללו הוא שהם בבחינת "כל המוסיף גורע". אי אפשר להוסיף מבלי לפגום במעשה המצווה. בעקבות זאת, מתקיים דיון בשאלה האם גם ישיבה בסוכה במשך שמונה ימים תחשב לאיסור של "בל תוסיף" או שמא כיוון שאין היום השמיני מצורף לשבעת הימים שקדמו לו אין בכך איסור. הדיון הגדרת הוספה וגריעה, היווה מצע נוח לפלפלנים ולמדנים להגדיר בדיוק את חילוקי הדינים בין המצוות השונות ושיעוריהן.
פרשני המקרא פילסו לעצמם נתיב נוסף על הנתיב ההלכתי והציעו לדברים גם תשתית רעיונית שמטבע הדברים מרחיבה את היריעה אל כלל המצוות ועל מהותה של החובה הדתית. ברקע הדברים ישנה חזרה אל החטא הקדמון. החטא הראשון בעולם לא היה באכילה מעץ הדעת, אלא עבירה על "בל תוסיף". חווה סיפרה לנחש על האיסור לאכול מעץ הדעת, אך תרמה את התוספת של איסור הנגיעה. מכאן התגלגלו הגירוש מגן העדן וגלות האדם. העמקה בסיפורה של חווה מגלה כי להוספה על ציווי ה' כחטא יש כמה פנים בעייתיות: ההעצמה האישית על חשבון דיוק בדברי ה' (ראו חזקוני לפרשתנו). חקירה שכלתנית מודעת המבררת את עקרונות המצווה וטעמיה ומתעלמת מהיבטים אפשריים אחרים שלה. המרחק בין בירור כזה לבין המסקנה שבטל טעם בטלה מצווה הוא קצר (ראו: מראה יחזקאל, יתרו). מכאן, שהפרשנים ראו באיסור הזה כר נרחב ופורה להעצים את חובת הציות והדיוק. את הפן של המשמעת בקיום מצוות, המגמד את הפן האנושי של שותפות האדם בקביעת ההלכה.
חכמי החסידות לא סילקו את התביעה המוסרית של ההתבטלות בפני התורה. אולם, הם הציעו כיוון המבחין בין מבני האישיות השונים וכוונת הציווי ביחס איהם. הם הבינו שבהכללה, הוראת "לא תוסיפו" פונה אל הצדיקים והוראת "לא תגרעו" פונה אל הרשעים. האחרונים מנסים להשתמט מכל חובה, אולם הצדיקים מחפשים לעצמם מצוות ועלולים גם לאמץ תוספות זרות. לעתים, הפגם של הצדיק קשה מזה של הרשע, שכן היא סמויה מן העין. כלפי חוץ נראה האדם כאילו עיניו לשמים. אך בפועל, הוא מחפש את האיצטלא של צדיק, ולא מסתפק בעשיית רצון קונו בהכנעה. יש שהצדיק מבקש לפאר את דמותו הציבורית יותר מאשר את מעמדו אצל בורא עולם (תולדות יעקב יוסף, וישלח; כתונת פסים, תזריע; מקור מים חיים, בראשית ועוד).
באגף חסידי אחר שמעו את שני הצדדים של האיסור כמתייחסים אל אדם אחד ומורים לו למצוא את האיזון. פרשנים אלו מצביעים על החובה לקרוא את המצווה המדויקת האמורה לכונן את דרכו. לא להתגולל בחטאי עריות, אך גם לא להסתגף ולהתנזר מחיי משפחה. כל מצווה ומצווה נועדה להצביע על הדרך המדויקת הגודרת בפני ההתבטלות המוחלטת של האדם לבין ההסתאבות והבהמיות (תפארת שלמה, ראה). הוספה או גריעה הם החמצה של הדיוק האלוקי.
אל מול הדיונים ההלכתיים והרעיוניים השייכים למרחב הפרטי של קיום המצוות של כל אדם, קיים גם שיח הקושר את העניין אל המרחב הציבורי ההלכתי. השאלה ההלכתית שעולה בהקשר זה היא מידת סמכותם של חז"ל. כיצד הותר לחז"ל להוסיף על דברי התורה בגדרים, בתקנות בסייגים ובאיסורים משלהם, ואף לגרוע פה ושם מחובות התורה באמצעות מנגנונים שונים. רבינו בחיי תולה את מקור סמכותם של חז"ל במצוות התורה עצמה "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח, ל) "ואמרו רז"ל "עשו משמרת למשמרתי" (יבמות כא, א)". לדבריו, תפקידם של חז"ל הוא להרחיק את האדם מן העבירה. אין בכך פתרון לקושיה בכללותה, שכן חז"ל עסקו לא רק בגדרים וסייגים אלא אף בתקנות ואפילו בהוספת מצוות ומועדים. לעומת רבינו בחיי, הרמב"ם בהלכות ממרים (ב,ט) מבאר שאכן גם על חז"ל הוטל איסור להוסיף מצוות, אולם אם הם מודיעים במפורש כי אין מדובר במצוות התורה אלא באיסורי דרבנן אין בכך משום הוספה לדברי התורה עצמם. כהסבר רעיוני להיבט הציבורי, הובאה המחשבה שהמצוות משקפות סדרי עולם קוסמיים שאינם בטלים ואינם משתנים לעולם (תפארת ישראל).
אם כן, גם חכמים מחויבים בדיוק וכיוונון, גם חכמים מחויבים לשמור על האיזון ולשמר אותו, וגם חכמים חייבים להזהר מהונאת הציבור והטעייתו.
ברוח הדברים הללו, נראה שבימינו לא ניתן להפריד בין הממד הציבורי וסמכות חכמים לבין הממד הפרטי של עבודת המידות וכבוד התורה. כיום, כשהתורה זמינה לכל, ותשובות חכמי הדור גלויות לעין, לחומרא ולקולא, להוסיף או לגרוע, יש חשיבות עליונה להעמיד דברים על דיוקם, לברר הלכה ממקורה, לשקול אותה בפלס, לדייק במקור החומרה ונחיצותה. או להצדיק את הקולא וטעמיה. כך לדוגמה, יש מידה של הפרזה בתלית דיני צניעות לנשים באיסור 'לפני עיור' מדאורייתא או חלילה בגרימת רצח, כפי שנוהגים לעתים להציג זאת מגידי מוסר. מנגד צריך לעמוד על משמרת הבית היהודי ועל קדושת עם ישראל ובנות ישראל, כנגד מי שמנסה להציג את המוסר הטבעי כמנוגד להלכות מסוימות בתחום האישות והצניעות. עם פחות אפולוגטיקה ופטרונות ויותר דיוק וכוונון אפשר שיושב האמון ביכולתה של ההלכה לעצב את החיים ולא רק להתכופף אל תכתיביהם. לא יראה מפני החוץ, וגם לא כניעה מפניו, אמורים להכתיב את יחסם של הפוסקים להלכה במציאות משתנה. האחריות של המנהיגים ומובילי הדרך בסופו של דבר היא להרבות בערכה של התורה ולזקקה עד שתהפוך נר לאורו ילכו גם היחידים. יבקשו את דעתה ויחפצו בשפע הגלום בה.