A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - דבריםמשפטיזציה של המערכת?
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > דברים
מאמרים

משפטיזציה של המערכת? /

הרב ד"ר יהודה ברנדס


שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם: צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:


הדרישה להקים מערכת משפט רחבת היקף: "בכל שעריך", היא מצוה יסודית בתורה. היא מבוססת על ההנחה שחברה אנושית לא יכולה להתקיים בלי משפט, ובלעדיו, העולם יתמלא חמס. סמוך למתן תורה הציע יתרו למשה רבנו להקים מערכת משפטית שיהיו בה שרי עשרות, חמשים, ואלפים, ופירושו של דבר – בתי דין רבים ביותר. אלפי דיינים! זאת, כאשר כל עם ישראל מרוכז מסביב למחנה שכינה, שבו משה רבנו מלמד את תורת ה' מפי הגבורה. על אחת כמה וכמה שהוראה זו נדרשת כאשר עם ישראל מפוזר "לשעריך".

אין לחשוש מעודף "משפטיזציה" עם ריבוי בתי הדינים. זו נוצרת מריבוי עורכי הדיינים, ולא מריבוי הדיינים ובתי הדין. אדרבה, ריבוי בתי דין מצמצם את התופעה, מכיון שהוא מוריד את מפלס המתח מסביב למעשה המשפטי. די בשלשה הדיוטות "רועי בקר" ששני המתדיינים מסכימים להתדיין לפניהם כדי לפתור סכסוכי שכנים קטנים ומקומיים, לפני שהם מתפתחים להיות הר של מסמכים משפטיים, ים של הוצאות כספיות ויובל שנות התדיינות.
אפשר לדמות את המשפט לרפואה, כשם שאין כמעט אדם שאינו זקוק לרופא מדי פעם, כך אין חבורת בני אדם שאינה זקוקה מדי פעם להתדיינות משפטית. בכל בית כנסת, בכל כיתה, בכל מקום עבודה – יש ויכוחים ואי הסכמות. התורה אינה מצוה לוותר תמיד, וודאי שלא להושיט את הלחי השניה. מידת הותרנות טובה כחינוך לחסידות יתירה, אך אין היא דרך המלך הכבושה לרבים.

 

התורה מצדיקה בהחלט את רצונו של אדם כשר והגון שייעשה עמו דין צדק. כאשר ניתן לגשת בנקל אל בית הדין המקומי – אפשר לפתור בעיות בנקל, במהירות ובזול. גם בזאת אפשר לדמות את המשפט לרפואה: אילו היינו נזקקים להמתין לגדולי המומחים והמוסמכים לכל בעיה רפואית, אולי היינו מקבלים ייעוץ טוב יותר, אבל סביר להניח שכמות הסיבוכים והנפטרים בדרך היתה גדולה שבעתיים. לכן יודעת מערכת הרפואה לדרג את המשימות ובעלי התפקידים: ממגישי עזרה ראשונה, דרך חובשים ואחיות, רופאי משפחה ורופאים מומחים, ועד גדולי המומחים בתחומם שלהם נזקקים רק ב"דבר הגדול". לו היו לנו "מגישי עזרה ראשונה" משפטית ברמת בית דין של שלשה הדיוטות בכל שכונה, בכל קהילה ובכל מוסד גדול, היו הכל נשכרים. בראש ובראשונה היתה נשכרת מידת הצדק.

 

אחת הסיבות שבשלה חוששים מריבוי דיינים ובתי דין היא החשש לעיוות דין שיווצר מכך שאנשים שאינם מומחים במקצועם או שאינם ישרים במידותיהם, יבואו לטעות או להטות את הדין. הבעיה היא, שהמחיר של הקפדה על איכות יתירה של דיינים מובחרים הוא עיכוב הדין. הן על ידי התורים הממושכים, הן על ידי סרבול התהליך המשפטי, והן על ידי משך ההתדיינות של בתי הדין (והמשפט האזרחי – במידה דומה!). דבר זה גורם לעיוות דין חמור לא פחות. חסרי אמצעים אינם מקבלים הזדמנות דומה לזו שיכולים להשיג שועי ארץ. מי שזקוק לדין מהיר ומתעכב שנים, אינו רואה תועלת מן המשפט, ומוצא תמורתו משפח. ומי לידינו יתקע ששופטים ודיינים מומחים חסינים מפני לקיחת שוחד והטיית דין?

 

האם איננו חוששים שמא דיינים מקומיים יטו משפט עקב לקיחת שוחד, הטיה לאחד הצדדים, בעיות של יושרה? ודאי שכן. התורה מזהירה על כך חזור והזהר, בהכירה את נפש האדם. אין אדם צדיק בארץ אשר לא יחטא, גם לא דיינים. התורה לא ניתנה למלאכי השרת, ולכן היא שבה ומזהירה על החובה לעשות משפט צדק. אולם מי שלא מוכן להסתכן בכשלון של דיינים – אל יסמוך על שום מערכת משפט. דיינים סרחו ושופטים חוטאים עד עצם היום הזה. צריך להיות ערים לתופעה, ולסלק את העבריינים בהקדם מן המערכת. החשש מפני שופטים כושלים אינו מצדיק את פקיקת מערכת המשפט.

 

האם איננו חוששים שדיינים עממיים יטעו בפסק דינם? ודאי שחוששים. דיינים טועים בפסק דין. אולם גם משה רבנו אדון הנביאים טעה. פרשה שלמה בתורה מוקדשת להוראת טעות של בית הדין הגדול בירושלים. לא זו בלבד אלא שמסכת הוריות מלמדת שקרבן הוראת טעות של בית הדין הגדול, מובא דווקא על טעויות חמורות גופי דיני תורה, ולא על שכחת סעיפים משניים בשלחן ערוך. הגמרא במסכת סנהדרין דנה בשוויון נפש הלכתי על האפשרות שבית דין הגדול דן אדם למיתה בטעות, וקובעת מהי נקודת האל-חזור, שאחריה יוציאו אדם להורג גם אם יבואו עדים ללמד עליו זכות. אין ולא היה מעולם דיין חסין מטעויות, כשם שאין ולא היה מעולם רב חסין מחטא. זו אינה סיבה להאריך את משך הדיונים, ולעוות את הדין על ידי השתהות הססנית מיראת הטעות.

 

הרעיון של "אמונת חכמים" אינו מחייב אמונה עיוורת ברבנים, דיינים ומערכת המשפט. הפסוק "תמים תהיה עם ה' א-להיך" בפרשתנו, אינו דורש נאיביות. לנאיביות יש מילה הולמת יותר בלשון מקרא: "פתי". ועל הפתי ש"יאמין לכל דבר" כתב בעל ספר משלי כמה פסוקים רוויי ביקורת ולעג. "עדות ה' מחכימת פתי": משורר התהלים מקווה ש"עדות ה'" תחכים את הפתי, ולא להיפך, שהעיסוק בתורה יהפוך את הנבון לפתי. כששאלו את ר' נפתלי מרופשיץ, הידוע כאחד הפקחים שבין אדמו"רי החסידות, מה ענין לו בפקחות, הרי התורה ציותה על התמימות, ענה ר' נפתלי, שצריך אדם להיות פקח גדול כדי שיזכה להיות תמים עם ה'.

 

בעקבות ההכרה שכל אדם עלול לשגות ומועד לחטוא, גם חסיד וצדיק, גם רב וגם דיין, אפשר לגשת באופן יותר בוגר ומושכל לתכנונה של מערכת משפט ציבורית זמינה ואמינה. יש הסבורים בטעות, שהזמינות פוגעת באמינות, וכדי להבטיח אמינות מרובה יש להפקיד את המשימה של הדרכת הציבור ושיפוטו רק בידי "גדולים". לדעתם, יש לצמצם את היקף המערכת ולמנוע בכך את זילות הרבנים והדיינים, ואת הפיחות באמינותם. ולא היא, האיזון הסביר בין שתי הדרישות שכביכול מנוגדות זו לזו – זמינות ואמינות, מחייב להכיר בשתי ההנחות היסודיות שהועלו לעיל. האחת, שזמינות של מערכת משפט, משפרת את יעילותה ואמינותה ולא מפחיתה ממנה. השניה, שאי אפשר להשיג אמינות מוחלטת של מערכת אנושית כלשהי, ולכן במקום לחתור לכינונה של מערכת מושלמת ואידיאלית, יש לנהוג באופן מפוכח ולעשות כל מאמץ לנטר את עבודת הדיינים ולשפרה. גישה כזאת תשפר את האמינות הרבה יותר מן הגישה הנאיבית הסבורה שדיינים ורבנים אמורים להיות חסינים מטעות ומביקורת.
לא בכדי ציותה התורה "צדק צדק תרדוף". אין דרך קלה להשיג צדק, צריך לרדוף אחריו. כדי שנוכל לחיות בארץ ולרשתה חייבים הכל, כל אחד כפי יכלתו וכישוריו, לעסוק כל העת ברדיפה אחרי משפט הצדק, בפקחות ובתבונה.