A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - דבריםמעשה באלמנה
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > דברים
מאמרים

מעשה באלמנה /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

לא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה (דברים פרק כד, יז) מצוות התורה תובעות מאתנו לחמול על האישים שבשולי החברה, לראות את מצוקתם ולהיות הגונים כלפיהם. נדמה שהנחת היסוד של חלקו הראשון של הפסוק היא שגר ויתום הם חסרי הגנה וכך גובר החשש שבית הדין יתעלם מזכויותיהם ויבכר לזכות את העשיר והמכובד על פניהם. הציווי ביחס לאלמנה אינו פונה אל בית הדין, אלא אל האדם הפרטי, אל המלווה. אין לקחת כמשכון בגדי אלמנה. משפט התורה הזה עשוי להתפרש בכמה אופנים. ניתן לחשוב שהמדובר דווקא בבגד, משום שההיזקקות של האלמנה לבגדיה תחייב את המלווה ואותה ליחסי קירבה מפוקפקים שעלולים להדיף ריח רע. אולם, ניתן להסביר על פי ההקשר שהאלמנה בפרשיה זו היא רק דוגמא לעוד סקטור שבשולי החברה. אישה חסרת הגנה, חסרת משענת כלכלית שחייה מרים וקשים. ביחס אליה ציוותה אותנו התורה להמנע מלנהוג בה על פי שורת הדין. האם באומרנו "אלמנה" כוונתנו לבעיה הנוצרת בעקבות המעמד האישי שלה, או שמא בגלל מעמדה החברתי. לשאלה זו עשויה להיות השלכה הלכתית. מה יהיה דינה של אלמנה עשירה ומכובדת? 
בשאלה זו נחלקו התנאים: רבי יהודה סבור שדין זה אחד הוא לעניה ולעשירה. ואילו רבי שמעון סבור שמותר למשכן עשירה. שיטתו של רבי שמעון היא ש"דרשינן טעמא דקרא".
המחלוקת הזו אם את פסוקי התורה יש לפרש בצורה תכליתית או דווקנית, אנו מכירים מכל תחום פרשני אחר. גם פתק למכולת מצריך לעיתים פרשנות. האם כשכתוב "חלב תנובה" זה אומר שאפשר לקנות גם טרה, אלא שדיבר הפתק בלשון בני אדם, או שמא יש איזה עניין דווקא עם המוצר הזה, הכשרו, טעמו, לקחו כזה מן השכנה וצריך להשיב לה וכדומה. גם הסכמים מצריכים פרשנות מן הסוג הזה. האם העובדה שאדם מכר את ביתו והדברים כתובים שחור על גבי לבן מן החוזה שערך וחתם עליו מרצונו החופשי. או שמא ברור שכוונתו היתה להחליף דיור לרכוש דירה אחרת במקומה, וכיוון שהעיסקה המיועדת בוטלה כמובן שאין סיבה לתת תוקף גם לחוזה המכירה שעשה. האם יש כאן תנאי סמוי שאיננו כתוב מפורש אך ברור שהוא מונח על השולחן ואינו מדובר? אפשר לתת דוגמאות רבות מתחומי משפט וחיים שונים. המציאות מורה שאנחנו מתמודדים עם השאלה לא רק בעניינים משפטיים אלא גם בענייני חולין יומיומיים לגמרי.
הקושיה הזו, ביחס לתורה קשה שבעתיים. כיוון שגם אם נאמר שיש לקחת בחשבון את 'כוונת המחוקק' ולפרש את התורה באופן תכליתי, כלומר, בהתאם לתכליתה, עדיין ניאלץ לדון עם עצמנו מה היתה כוונה זו. המחיר של הבחירה באופציה השניה- הפירוש הדווקני, אף הוא ידוע.
מעשה ששמעתי בילדותי מבאר את הבעיה בפירוש הדווקני. המעשה הוא מעשה בילד שמו אפמינונדס. אותו אפמינונדס נשלח לבית סבתו, סבתו נתנה לו כלב במתנה. הילד חזר הביתה ללא הכלב כי איבד אותו בדרך. או אז אמרה לו אמו: "בפעם הבאה שסבתא תתן לך משהו קשור אותו בחבל ולא תאבד אותו בדרך". בפעם הבאה הסבתא נתנה קציצות. לסיפור יש כמובן גירסאות עממיות שונות, ויש לו גם וריאציות שנקלטו לפולקלור היהודי.
הסיפור המשעשע נמשך ונמשך. והטעות שבאי הפעלת שיקול הדעת הפשוט של התאמת ההוראה למציאות מעורר גיחוך. לעיתים, עושה רושם שהילד חסר היגיון, ולעיתים נדמה שהאם היתה צריכה לקלוט את הבעיה.
והנה אנו מתמודדים עם השאלה הזו עצמה- אם לא נעמיק במשמעות הדברים נאבד את טעמם בדרך ואולי גם את האימון בנותן התורה. אם נעמיק במשמעות הדברים, ייתכן שיום אחד נמצא את עצמנו מקיימים את המצוות שיצרנו לנו במו ידינו.
מהסיבה הזו המחלוקת לא הוכרעה. היא נמשכה להיות מחלוקת בשאלת טעמי המצוות באופן רחב יותר. האם ניתן לתת טעם לדברי התורה או לא. שאלת הענקת טעם ויסוד למצוות היתה שנוי במחלוקת בין הפילוסופים של ימי הבינים. בד בבד המחלוקת הפכה ממחלוקת בשאלה מה בעצם כתוב בתורה, למחלוקת תיאולוגית. נימוקי המתנגדים לדרישת טעמי המצוות מבוססת על הראציונאל שמחשבות הבורא אינן בנות השגה, וכי הטעם לקיום המצוות הוא האמונה בה' ולא הערך הנקנה בזכותן. העמקה בטעם המצווה עלול לגרום לטעות לגבי מקורות הסמכות. במקום שהציות יהיה ביטוי לקבלת סמכותו של הקב"ה יושתת הציות על השכל וההיגיון. לעומת אלו עמדו נימוקים אחרים של התומכים במציאת טעם למצוות: הרצון להצביע על מוסריות וישרות התורה, האמונה שתורתנו מבוססת על עקרונות של צדק ושמטרת המצוות היא לעדן את התנהגותנו, ועל כן אין סיבה שלא לחשוף את היסודות הללו. כמו כן, המודעות לתכלית המצווה מגבירה ומחזקת את ההשפעה החינוכית שלשמה צווינו במצווה זו.
נדמה שביסוד המחלוקת מצויים בסופו של דבר הבדלי תפיסה בהבנת מהות האלוקות ומשמעות התורה. האם התורה ניתנה כדי לייצר חלל מקודש מרוחק מן החיים, או שמא היא ספר הדרכה לחיים עצמם. ספר הנתון בדיאלוג מתמיד עם מציאויות משתנות. הבדלים אלו בלטו מאד במאה הי"ט כשהוצעו רפורמות בדת מצד אחד, מן הצד השני נתהוותה התגובה האורתודוקסית והאולטרה- אורתודוקסית.
בדורנו, התהייה חוברת לשאלה הפוסטמודרנית אם יש אמת מוחלטת. או שמא ייתכן שהתורה יחסית. שניתן לקרוא אותה באופן דינמי יותר, המסתברת על אוזן השומע יהיה מי שיהיה.
חיזוק מעניין מציע ר' צדוק הכהן מלובלין לעמדה המבזרת של ההלכה:
דמשה רבינו ע"ה לא רצה להמנות סנהדרין אף דידע שאי אפשר לו לבד להשגיח על ששים ריבוא מישראל בכל פרטי עניניהם הוא רצה להנהיגם בענין זה שיאיר עיניהם שיוכלו לראות כל אחד נגעי עצמו בעצמו ויהיה כל אחד עיניו בראשו ולא יצטרכו לעיני העדה כלל, וזהו אור שיהיה לעתיד דלא ילמדו עוד איש את רעהו: (ר' צדוק הכהן מלובלין - תקנת השבין עמוד נח)
לדבריו, בעתיד ילמדו כל אחד לשפוט את עצמו, ולא יהיה עוד צורך במורי הלכה ובריכוז הסמכות. דא עקא "עיניו בראשו" הוא מטלה לא פשוטה. כובד האחריות להסתכל בעיניים ולהכריע בכנות, ביושר ובאמונה מחייב עבודה מתמדת וזיכוך ביראת ה'.