A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - בראשית שני הממדים של ההתגלות
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > בראשית
מאמרים

וירא תשעד: שני הממדים של ההתגלות /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

הראשונים התחבטו בשאלה כיצד להסביר את התגלות ה' לבני אדם. אם נאמר שהנביא רואה ראיה של ממש, עולה שאלת ההגשמה במלוא תקפה, הרי לקב"ה אין גוף ואין דמות הגוף. אם נאמר שהנביא אינו רואה בעיניו, אלא ראיה "שכלית" בכלי המחשבה והדמיון, עולה השאלה מנין הודאות שההתגלות היא התרחשות ממשית ולא הזיה במוחו של האדם. הגאונים פתרו את הבעיה על ידי מיצוע בין שני הקטבים. הנביא אכן רואה ראיה ממשית, ומה שהוא רואה הוא אור, שנברא על ידי הקב"ה לצורך הנבואה. בלשון הגאונים זהו "הכבוד הנברא" או "האור הנברא", ובלשון ימינו היינו אומרים – נביא רואה ממש, אבל "רואה סרט". בהפקת הקב"ה ובבימויו.


נציע כאן פתרון שאינו ממצע בין שני הקטבים אלא מקיים את שניהם, ובעזרתו נקרא את פרקי ההתגלות לאברהם וללוט בתחילת הפרשה, באופן שיפתור כמה מן הקשיים הפרשניים והרעיוניים, העולים מפשטי המקראות. הדרך הנוחה ביותר להבהיר את דברינו היא לקרוא את הפרק בתשומת לב, וכך נעשה, על אף שהדבר יגרום להאריך מעבר לרגיל בדפים אלו.

 

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם:
ה' שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף נגלה לאברהם ב"השגה שכלית" או בלשון חכמים: "באובנתא דליבא", בהבנת הלב, שאין בה שום ממשות גשמית.

 

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה:

בניגוד לאמור בפסוק הראשון, שלש דמויות אנושיות של ממש הגיעו אל אברהם. הם נראו והתנהגו כבני אדם לכל דבר וענין. כדאי לשים לב לכך שהמונח "מלאכים" אינו נזכר בפרק זה כלל.
וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ:


קיימת מחלוקת בין המפרשים התלויה גם בניקוד המלה א-דני, אם אברהם פונה לה' כדי שלא יעבור מעליו בעת שהוא עסוק בהכנת אורחים, הוא שהוא פונה לאורחים ומבקש שלא יעברו ממנו. לנוכח העובדה שגם לוט פנה בסגנון דומה אל האורחים, סביר לומר שהפניה אדני היא פניה לאורחים - לשון חול. אבל העובדה שאברהם מתדיין בהמשך עם ה' ופונה אליו דווקא בשם א-דני, מסייעת לגישה השניה. בכל אופן, בפסוקים הבאים נפנה אברהם לטפל באורחיו כבאורחים בשר ודם:
יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ: וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ:


עד כאן מתואר הטיפול של אברהם אבינו באנשים האורחים.


וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל:

 

את השאלה הזאת, שנשאלה על ידי רבים: "ויאמרו", שאלו האנשים. השאלה הבאה, נשאלת על ידי יחיד:
וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו:


מקובל להסביר ששאלה זו נשאלה על ידי הגדול שבין האורחים. המלים "ושרה שומעת פתח האהל והוא אחריו" נועדו להסביר כיצד שמעה שרה את הדברים ומעידות שמדובר על שאלה מוחשית, שנשאלה על ידי אחד האורחים.


וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים: וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן: וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי: הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן: וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ:


הפסוק "ואברהם ושרה זקנים" מפסיק בין פסוקי הדיבור של האורחים, ומעביר באופן מוחלט את השיחה למישור ההכרה האחר, הנפשי. שכן הדובר כאן הוא ה', שנזכר בפסוק הראשון של הפרשה ולא הופיע בשמו מאז הופיעו האורחים. כמו כן, נאמר במפורש ששרה צחקה בקרבה, היינו – שהצחוק לא היה קול מוחשי שנשמע לחוץ, ולכן ניתן להבין שכל הדיון אודות צחוקה של שרה התרחש במישור ההכרה הפנימית הנבואית, ולא בדיבור שבקול, בין האורחים לבין מארחיהם. החזרה על ההבטחה, "שוב אשוב אליך כעת חיה", נחוצה כדי להעביר את ההבטחה מן המישור של השיח הנגלה עם האנשים למישור של ההכרה הפנימית של שמיעת דבר ה'.


וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם:


פסוק זה חוזר לתאר את ההתרחשות המוחשית ואת מעשיהם של האורחים. עם הסתלקותם של האורחים, עובר הכתוב לתאר את ההתרחשות בשדה הנבואי, הלא-מוחשי, ופותח בתיאור דברי ה'.
וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו: וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה:


כביכול, הפסוקים מתארים התרחשות במישור הא-להי בלבד. אברהם אינו שותף להתדיינות הפנים-א-להית בשאלה אם לשתפו בהפיכת סדום. הפסוק הבא מבהיר את שאירע בדיוק:

וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה':


ההתרחשות המוחשית הסתיימה בלכת האנשים לסדום, אבל ההתגלות הנבואית לא פסקה, אברהם עודנו עומד לפני ה'. במעמד הזה, נתגלתה לאברהם תכנית החרבתה של סדום. אין צורך לומר שהמסקנה של הדיון הא-להי מומשה. ברור שלאברהם נודע על הפיכת סדום כי כך היה רצון ה', ולכן הפסוקים הבאים יכולים לעבור ישירות לתיאור ההתמקחות של אברהם ופעולתו להצלת סדום:
וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע: ... וַיֹּאמֶר ה' ... וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר... וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה:


הפסוק האחרון של הפרשיה חותם את ההתגלות שהחלה בתחילת הפרק ב"וירא ה'":
וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ:

 

לשם השוואה בין נבואת אברהם לבין לוט, רצוי לקרוא את הפרק הבא, פרק המלאכים בסדום:
וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה: וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם.


שני פרטים עיקריים מבדילים בין ההתגלות לאברהם לבין זו של לוט. ראשית, האנשים נקראים מלאכים, ועוד, שכל ההדברות עם לוט מתרחש רק במישור של השיחה עם האנשים – המלאכים, ואין אף פעם אחת אזכור של פניה ישירה של ה' ללוט. מבחינתו של לוט, המפגש עם האנשים הללו הוא שיא ההתגלות האפשרי, ולכן הוא קורא להם מלאכים. אצל אברהם אבינו, הרגיל בהתגלות ברמה ישירה יותר של מפגש עם ה', מוצגים הללו, שרמת ההתגלות שלהם נמוכה – דמות אנושית מוחשית, הם נחשבים ל"אנשים" ותו לא.


טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה: וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם:


גם אנשי סדום הרעים והחטאים ראו שהגיעו אנשים אל לוט, ובכך יש ראיה ברורה שהיתה זו התגלות מוחשית, נראית לעין כל, ולא הכרה נבואית – רוחנית – פנימית, המיועדת להשגתו של הנביא בלבד.


וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ: ... וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים... וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל לוֹט ... כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי ה' וַיְשַׁלְּחֵנוּ ה' לְשַׁחֲתָהּ: ... וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר ... וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ ... וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר:
כל מהלך ההפיכה נעשה על ידי המלאכים. הם מעידים על עצמם: "משחיתים אנחנו", ומבהירים את היותם שלוחי ה': "וישלחנו ה' לשחתה". הם גם מבצעים את פעולות הזירוז וההצלה של לוט ומשפחתו.

 

וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ...


גם כאן, כבפרשת אברהם, ישנו מעבר בין "כהוציאם" לשון רבים, לבין "ויאמר" לשון יחיד. ומכיון שבפרשה זו לא נזכר כלל דיבור של ה', חייבים להסביר שהמדבר הוא אחד מן האנשים – המלאכים. וכך גם תשובתו של לוט, פונה אליהם ביחיד וברבים:
וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל נָא אֲדֹנָי: הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי...
לוט פונה אל שניהם: "אלהם", "אדנָי", אך בקשת ההצלה היא בלשון יחיד: "חן בעיניך" "ותגדל חסדך"!
וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הָעִיר צוֹעַר:


האיש – המלאך חושף בפני לוט את מגבלותיו: "לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה". רק משנמלט לוט והגיע למקום מבטחים מתחדשת ההפיכה. זו מתוארת כמעשה ה':
הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה: וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם: וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל...


לוט לא זכה להתגלות של דבר ה' כזו של אברהם, אלא רק להתגלות על ידי מלאכים. המלאכים הופיעו כבני אדם מוחשיים וניהלו את כל המערכה בתוך העיר. ההפיכה עצמה אינה יכולה להיות ולהראות כמעשה אדם, ולכן היא מתוארת כפעולה ישירה של ה'. עתה, משנעלמו האנשים-מלאכים והופיע ה' בהדר גאונו, חוזר הכתוב אל אברהם ואל הלשון של התגלות ה' לפני אברהם:
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה':


מנקודת ההשקפה האברהמית מתואר בקצרה שוב סיפור ההפיכה:
וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן: וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט:


מי שהחריב את סדום והציל את לוט, מנקודת ההשקפה האברהמית הוא "א-להים". לא ה' שהתגלה אליו. האנשים המוחשיים שפגש, והמשיכו ממנו לסדום, היו "מלאכי א-להים" שתפקידם היה לחולל את הפיכת סדום ואת הצלתו של לוט.

 

מן הקריאה המדויקת בלשון הכתוב עולה, שיש לפחות שני ממדים של התגלות א-להית לפני האדם. קיים ממד מוחשי, נראה לעין, שבו מופיעים שליחי מטעם ה' להביא את דברו אל בני האדם. אלו עשויים להיות נביאים, או "מלאכים" – במובן של שליחים, מסוגים שונים. זה יכול להיות מחנה צבאי כדוגמת זה שנראה ליעקב במחניים, סנה בוער באש שנראה למשה במדבר, או הר בוער באש, ענן וערפל, שנגלה לבני ישראל בהר סיני. רובד שני, עמוק ומשמעותי יותר של התגלות, מתרחש בקרבו של האדם פנימה. ברובד הזה, שומע ה' את קול ה' קורא אליו ומדבר אליו. אברהם זכה להתגלות הגבוהה יותר, ואילו לוט הסתפק בהתגלות הנמוכה, המוחשית, הכמו-אנושית.

 

גם בעולם שאין בו נבואה במובן המקראי הפשוט, קיימת התגלות כפולה שכזאת. יש שה' שולח שליחים בשר-ודם להדריך את האדם ולהנחותו. לעתים זה חכם ומורה, לעתים התרחשויות במציאות שגורמות לאדם להתעורר לעשיה או להמנע ממנה. ויש ממד אחר, שהאדם בקרבו חש את דבר ה' הקורא אליו. בדרך כלל, כפי שהדבר מתואר בסיפור אברהם אבינו ובמקומות רבים בתורה ובנ"ך, קיימת מידה של חפיפה בזמן ובמקום בין שני מישורי ההתגלות. עם ההתרחשות המוחשית המעוררת אצל האדם תשומת לב, תכונה והכרה מחודשת, מופיעה – אצל מי שזוכה לכך - גם ה"אובנתא דליבא", ההשגה הרוחנית המבטאת את דבר ה' הנשמע אליו מתוך ההתרחשות המציאותית – מוחשית שבה הוא נתון. אשרי מי שהסיר את ערלת לבבו ואזניו כרויות לשמוע את קול ה' המדבר אליו.