A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - בראשית ברחל בתך הקטנה
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > בראשית
מאמרים

ברחל בתך הקטנה /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

כמו במציאות, כך גם בתורה ישנן עיסקאות והסכמים שונים בין אנשים. העסקתו של יעקב היא אחת מהן. במהלך ההסכם שהולך ונרקם בין יעקב לבין לבן, מדגיש יעקב – 'אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה' (בראשית כט, יח).


המילים "ברחל בתך הקטנה" הפכו מזמן לביטוי רווח שמשמעותו תיאור מפורט, מפורש ומדויק. כשיעקב אמר את שאמר, במקור, סברו המפרשים שפירוט זה מיותר ועל כן הסבירוהו בדרכים שונות. לדבריהם, יעקב חשש מרמאותו של לבן ועל כן, ניסה למנוע ככל שניתן פרצות ופתחים לתירוצים שביסודם טענה על פרשנות שגויה של ההסכמה ביניהם. השם 'רחל' אינו מספיק כיוון שישנן רבות בשם זה, הייחוס 'בתך' יאפשר החלפת רחל בלאה, ואילו 'הקטנה' פותח פתח לנתינת זלפה במקום רחל. רק שילוב שלושת התנאים מתמקד בהכרח ברחל המיועדת:


"שלא תאמר רחל מן השוק, תלמוד לומר בתך
ואם תאמר אקרא ללאה רחל, תלמוד לומר הקטנה.
ואם תאמר לימא בבתך הקטנה ותו לא, היה נותן זלפה שהיתה בתו קטנה"


מעתה אם ירמה אותו לבן, לא יוכל לטעון לאי הבנה בלבד וייאלץ להודות כי למרות שלא היה ספק באשר למהות העיסקה הוא בחר במצח נחושה להתכחש לה (רש"י, בראשית כט). יעקב מניח שאנשים אינם מוכנים להיחשף כך בקלונם, וכי יש סיכוי שהעמדתו של לבן במצב שבו ייאלץ לבחור בין היושרה לבין להעיז פנים כנגד בעל חובו תעמוד לטובת העמידה בתנאים.


כמובן, המעילה של לבן בסופו של דבר מעידה על עומק חוסר היושרה שלו. "שאפילו את נותן לרשע במסר של חרשים ומנסרו אין את מועיל ממנו כלום" (שכל טוב, ויצא, כט, יח). גם תבניות מדויקות וסד לא יפריעו ללבן לפעול בהתאם לאינטרסים הצרים שלו ולהפר את האמון שניתן בו.


בניגוד למדרש, אפשר להסביר את הפרוט המופרז של יעקב באמירה כללית בשבח הדיוק בניסוח הסכמים. בדברי יעקב טמונה הבנה כי כל הסכם מועד להפרה, לשינוי ולהחטאה. יש להפיק מדברי יעקב לקח חשוב, האומר שיש לחשוב על כל ההיבטים הפרשניים האפשריים של החוזה ולסתום כל פירצה בהבנת מהותו. על משימה זו אמונים עורכי הדין היום. כאנשי מקצוע מוטל עליהם לחשוב על כל אפשרות שעשויה להתרחש ולהבהיר מה כוונת הצדדים למקרה שתצוץ בעיה כלשהיא. מתוך הצגת השתמעויותיו השונות של החוזה מתבררת מהותה של העיסקה ומתלבן גרעינו של רצון הצדדים. מתוך שהחוזה מסוים ומוגדר היטב מתגבשת גם גמירות דעת מלאה.
ההסכם שנכרת בין בני גד וראובן למשה ולישראל ערב הכניסה לארץ ו'תנאי בני גד ובני ראובן' – התנאי הכפול המאפיין אותו, הוא מקרה מקביל שבו נגזרה הלכה בהלכות הסכמים לדעת ר' מאיר. מן התנאי שעשה משה עם שבטים אלו נלמדו הלכות התנאים בכלל. משה התנה איתם שאם לא יצאו למלחמה עם בני ישראל אזי לא ינחלו את עבר הירדן אותו ביקשו להם. משה אף חזר על צד החיוב של התנאי שאם ימלאו את חלקם יזכו בנחלה בעבר הירדן (במדבר, לב). מדברי משה אלו לומדים כי אין התנאי תקף אלא אם הוא נאמר על צד השלילה ועל צד החיוב שבו. ניתן גם שם היה לומר שמשה חשד שבני גד וראובן יזדרזו להנות מפירות ההבטחה וישכחו למלא את הבטחתם שלהם. אבל חז"ל העדיפו לפרש שחזרה על התנאי מבארת כי המתנֶה התכוון לתנאי ולא נתן עצה טובה בלבד. אפילו לפי הדעה החולקת משמע שתנאי מפורש מאפשר סתימת פרצות: "רבי חנינא בן גמליאל אומר צריך היה הדבר לאמרו שאלמלא כן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו" (משנה קידושין, ג, ד). נראה, כי בכל מערכת של התקשרות מתקיימת מערכת של התניות ומערכת זו היא בעצם תשתית קיומית בעולם שיש בו יותר מאדם אחד. אולי משום כך אין מבנה התנאי הזה ייחודי לתנאי בני גד ובני ראובן, ובכל התורה כולה נמצאים משפטי תנאי חזקים כאלה אם תאבה האישה ללכת ואם לא תאבה (בראשית כד), אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב (בראשית ד, ז) וכדומה (ראו בבלי, קידושין סא, ב).


במקביל ל"משפטי התְּנאים" גם מתן תוקף ואישור לתנאי העיסקה באופן של פירוט יתר הוא נחוץ. עיסקת יעקב עם לבן בעניינה של רחל אינה שונה במפרט המדויק שלה מן העיסקה שנעשית מאוחר יותר ביחס לחלוקת הוולדות בעדר. ואינה שונה מן ההסכם שכרת אברהם בנוגע למערת המכפלה אל מול עפרון בכולם נמנו במדויק כל פרטי העיסקה.


הדיוק מתברר כתפיסה יסודית של יעקב כשבשם אותו דיוק בחר יעקב לא רק לתאר את המקח בצורה הולמת, אלא גם תבע מעצמו מחיר גבוה ביותר תמורתו. שבע שנים. הזוהר מבאר שהמחיר הגבוה שנקב יעקב עצמו, נבע מרצונו של יעקב להכין עצמו למדרגה הראויה לייחוד עם רחל. לעבור הכנה ראויה ולא להיחפז לנישואין, כשהמספר שבע מסמל את הספירות- המידות שעליו לקיים בעצמו.

 

משפטי התנאים מלווים את חיינו על כל צעד ושעל. למעשה כל העולם כולו מבוסס ועומד על התנאי של "אם בחוקותי תלכו". ובאותו אופן מבוסס העולם על הדיוק והכיוונון 'כחוט השערה'. חטאו של אדם הראשון בעץ הדעת נבע מחוסר דיוק במהותו של האיסור. כשבמקום איסור לאכול נוסף האיסור לגעת. שתי המצוות היסודיות של בל תוסיף ובל תגרע הן נגזרת של העקרון הזה. החדות שבירידה לפרטים ההסכמה שבינינו לבין ריבונו של עולם, ההעמקה והכיוונון הנדרשים בהם אינם פחותים מזו שדרש יעקב מלבן "ברחל בתך הקטנה".