A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - בראשית חשודים
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > בראשית
מאמרים

חשודים /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

 החשד הוא מקום מפגש קשה בין הפנים והחוץ של האדם. לעיתים מדובר בהתנגשות חזיתית ותסכול עצום ולעיתים בהשלמה עם עליבות הירואית.


פעם אחר פעם מוצאים את עצמם בני יעקב נחשדים במעשים שלא ייעשו. בראשונה יוסף טופל עליהם אשמת ריגול באומרו להם "מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם" (מב, ט). מאוחר יותר כשהם בדרכם חזרה לארץ, הם מגלים כי כספם הושב להם "ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלוקים לנו" (מב, כח). כשהם שבים אל יעקב ומספרים לו את כל הקורות אותם הם נאשמים באוזלת יד ובתשובות לא אחראיות כשיעקב מאשים אותם "למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח" (מג, ז). אחרי כל זאת הם ממהרים להודות בפרשת הכסף כשהם מגיעים למצרים ומובכים מתגובת האיש הממונה על בית יוסף "ויאמר שלום לכם אל תיראו ... כספכם בא אלי" (מג, כג) ומאוחר יותר הם נכונים למכור את עצמם לעבדות ולו כדי לנקות עצמם מאשמת גניבת הגביע של יוסף, המוטחת בהם. "אשר ימצא אתו מעבדיך ומת וגם אנחנו נהיה לאדני עבדים" (מד, ט). אבלם כבד ביותר כשמתברר שידם היתה במעל "וימצא הגביע באמתחת בנימין" (מד, יג). לימים, יחשדו האחים ביוסף לאחר פטירת יעקב ויחששו שינקום את מכירתו. וישנו בדבריהם כי חשדו בו במה שאין בו ויאמרו "אביך ציווה לפני מותו..." (בראשית, נ, טז; יבמות סה, ב).


החשד הראשון הנופל על בני יעקב יש בו משום הפתעה גמורה. הם אפילו לא חשבו לרגל אחר מצרים. זו האשמה שנפלה עליהם מן השמים. סוג האשמות שמותירים את הנאשם פעור פה וחסר מענה. חז"ל מפרשים שהם התפצלו בכניסתם למצרים וכי כל אחד נכנס בשער אחר. משהתברר שהם אחים הפכה התנהלותם לחשודה וחמקמקה. התחושה הנלווית לחשד שאין לו כל יסוד ובסיס היא של תסכול גדול. החשד השני הוא מסוג אחר, הם עצמם מגלים כסף שאינו שלהם באמתחתם ומשלימים את התמונה, כיצד הדברים נראים מבחוץ: לא רק חשד יפול עליהם, ישנן גם ראיות מוגמרות. אין לדברים הסבר המניח את הדעת. היטב הם יודעים שלא רק שלא גנבו, אלא שהדבר אף לא עלה בדעתם. הם מועמדים ככלי ריק, כחבורת גנבים ומרגלים עלובה. הם חשים מרוקנים ועזובים ומבטאים זאת באומרם "מה זאת עשה אלוקים לנו". מילים אלה מבטאות גם את אובדן תחושת הערך העצמי. באחת, איבדו האחים את חזקת חפותם והפכו לנטל בעיני עצמם.


שתי הלכות ישנן, הקשורות להטלת חשד והן מקבילות לשני סוגי החשד הללו, זה המשולל כל יסוד, וזה שנראה כממשי יותר. במסכת יומא לקראת יום הכיפורים מתוארת סידרה של לימוד והכנה שהכהן הגדול עובר לקראת עבודת היום. כחלק מזה היו מלמדים את הכהן להקטיר כהלכת הפרושים. לעניין זה נלוותה השבעה שלא ישנה מסדר העבודה, כיוון שהצדוקים סברו שיש להקטיר בחוץ ולא בפנים. והיה חשש שהכהן הגדול ינהג כצדוקים:


מסרוהו זקני בית דין לזקני כהונה והעלוהו לעליית בית אבטינס והשביעוהו ונפטרו והלכו להם ואמרו לו אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך הוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין (משנה יומא, א, ה)

 

המשנה מתארת שטקס ההשבעה היה מלווה בבכייה של שני הצדדים, המשביעים והנשבע. הגמרא מבארת שהכהן היה בוכה משום שחשדוהו.


הוא פורש ובוכה - שחשדוהו צדוקי, והם פורשין ובוכין - דאמר רבי יהושע בן לוי: כל החושד בכשרים לוקה בגופו. וכל כך למה - שלא יתקן מבחוץ ויכניס, כדרך שהצדוקין עושין (יומא יט, ב)


אין מילים כנגד חשד שאין לו כל הד בפנימיות. והבכי הוא הביטוי היחיד האפשרי לזעוק את תחושת העוול. כשמאשימים מישהו בממזרות, הגמרא אומרת ששתיקתו מוכיחה שאיננו ממזר. "משום דלא אכפת ליה הואיל ולאו פסול קהל הוא" (רש"י, כתובות, יד, ב, ד"ה והא דשתיק).


מקום אחר שבו יש הלכה הקשורה בחשד שיש לו ביסוס במציאות הוא האישה הסוטה. גם שם יש סיכוי שיתברר שלא חטאה וכל המהומה לא היתה נצרכת. אולם, הפעולה ההלכתית מחייבת בדיקה לא פשוטה של הנסיבות המרשיעות.


היחס בין הפנים והחוץ טופל בצורה מרתקת על ידי הכלי יקר סביב הפסוק "ועשו ארון עצי שיטים אמתים וחצי אורכו... וציפית אותו זהב טהור, מבית ומחוץ תצפנו ועשית עליו זר זהב סביב" (שמות כה, י-יא). הפסוק מדגיש פעמיים את החובה לצפות בזהב את הארון, מבית ומחוץ. בעל הכלי יקר משנה את סימני הפיסוק ואומר כי יש לקרוא כך "מתחילה אמר וציפית אותו זהב טהור מבית. ואחר כך אמר ומחוץ תצפנו ולא הזכיר זהב טהור". לפי הפיסוק המחודש מתברר שאין הוראה לצפות מבחוץ דווקא בזהב טהור. ומסביר הכלי יקר שממילא ברור שהחוץ הוא החלק המשמעותי. כל אומן מצפה מן החוץ בזהב טהור, הבעיה היא עם הציפוי הפנימי. בחלק שאינו נראה לעוברים ושבים מצוי ביותר לראות תפרים לא מעובדים, חלקים לא מחופים וכדומה. ככה האדם מצווה לצפות עצמו מבחוץ, לעבוד על טהרת פנימיותו. אנו סומכים על כך שבחיצוניות הוא ישקיע גם ללא הוראה מפורשת.
אבל ניתן לבאר גם אחרת, וכדבריו של בעל הכלי יקר שם:


לפי שנקיון פנימי הקדוש ברוך הוא מקבלו כשהוא טהור המחשבות, אבל לטהר את עצמו מבחוץ הוא דבר קשה מאד, כי מדרך בני עמנו לדון את כל אדם לכף חובה

 


כי מי לנו גדול ממשה ויחפאו עליו דברים וחשדוהו במה שאין בו ואם בארזים נפלה חץ שחוט לשונם מה יעשו אזובי קיר:
צריך לומר שההוראה לצפות מן החוץ בזהב איננה ישימה בעולמנו. קל וחומר בין יהודים. שערי פרשנות לא ננעלו ואם אפשר ליישב מעשיו של אדם על הצד הלא הגון חזקה שיעשו כן. על כן, אדם מצווה לעשות את ליבו זהב טהור, ביחס לחוץ אפשר רק להשתדל. לפיכך, יש לנו כמה וכמה הלכות המבוססות על הצורך להימלט מן החשד. אחת מהן מופיעה ברמב"ם בהלכות מגילה וחנוכה:


חצר שיש לה שני פתחים בשתי רוחות צריכה שתי נרות, שלא יאמרו העוברים ברוח זו: לא הניח נר חנוכה (פ"ד, ה"י)

 

התקווה שאנו נושאים עם העלאת נרות חנוכה היא התקווה להסרת המחיצות. לממש את היכולת להפיץ את הפנים חוצה בחינת "נר ה' נשמת אדם".