A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - בראשית דיאלקטיקה מאירת עיניים
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > בראשית
מאמרים

פרשת ויגש: דיאלקטיקה מאירת עיניים /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

רבי מנחם נחום מטשרנוביל חי בגליציה (אוקראינה) בשנים תצ"ה – תקנ"ח (1735 - 1798), היה מתלמידי המגיד ממזריטש ומראשוני מפיצי החסידות בגליציה. ספרו "מאור עיניים" נחשב לאחד מספרי החסידות הראשוניים והיסודיים ביותר. בדרשתו (הקטועה בסופה) לפרשת ויגש הוא מציג את אחת מהנחות היסוד החשובות של הפרשנות החסידית, הנחת פנימיות התורה: 

 

"ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה. להבין, למה נכתב זה בתורה? כי אי אפשר שיהיה חס ושלום רק סיפורי מעשיים, כדלייט להו (=כפי שקלל אותם, את האומרים שהתורה היא רק סיפורי מעשים) בזוהר הקדוש להאומרים שהתורה היא רק סיפורי מעשיות ח"ו".


אם כן, מדוע בכלל נצרכו לסיפורי המעשיות? מסביר ה"מאור עיניים" כך: "כתיב "הוד והדר לבשת" פירוש הוד והדר שהיא התורה, כמו שנאמר "תנה הודך על השמים", "לבשת" שהלביש הבורא ברוך הוא את התורה בלבושין. כי התורה נקרא אש, כמו שנאמר "הלא כה דברי כאש" וגו'" וכמו שאי אפשר לאחוז אש בלי לבושין כך התורה נקרא אש שאי אפשר לאחוז אותה בלי כלי, לכן הוצרכה להתלבש בלבושים וכלים".


כלומר, החלק הסיפורי של התורה הוא לבוש לתכנים הרוחניים הפנימיים שבה. אין דרך אחרת להציע את המושגים המופשטים והנשגבים של התורה מבלי להלבישם בלבוש פשוט וסיפורי. על הקוראים בתורה לאתר ולהבין את התוכן הפנימי המוצנע בתוך סיפורי המעשים. לכן יש לקרוא כך גם את סיפורי יוסף ואחיו, ואף את מעמד המפגש וההתעצמות בין יהודה ויוסף יש לקרוא כלבוש חומרי, מעשי, היסטורי, לרעיון רוחני-תורני מופשט.


על בסיס ההנחה ניגש ה"מאור עיניים" לפרש את סיפור המפגש בין יוסף ויהודה מן ההיבט התכני הפנימי שלו. הוא פותח את הסברו בניסוח של רעיון קבלי-חסידי ידוע, רעיון השניות וההתנגשות בין סתירות באדם ובעולם. הוא פותח בהצגת סתירה: התורה נקראת לפעמים מים ולפעמים אש, ולכאורה זו התנגשות בלתי אפשרית: "ולכאורה איך אפשר להיות שני הבחינות בתורה אש ומים שני הפכים? זה אינו יכול כי אם הבורא ברוך הוא שהוא יתברך עושה שלום במרומיו"! לכן הוא מסביר, שגם אש ומים אינם אלא דימוי לתוכן רוחני: "אך מה הוא אש ומים? הוא אהבה ויראה שהן הם עיקר כל התורה... אש הוא יראה, כמו שיראים לגשת אל האש הגדולה כך הבורא ברוך הוא הוא [אש] אוכלה, ומים הוא אהבה שהמים מגדלים כל מיני תענוג, ונמצא המים הם שורש כל האהבות שבעולם". מכאן ממשיך המחבר ומסביר מדוע עבודת ה' והדבקות בתורה חייבת להבנות על שני הכוחות הסותרים הללו, האהבה והיראה שכל אחד מהם מוצא את מקומו בנפש האדם ובנשמתו, ומזין את בניינו הרוחני.


לא זכינו להשלמת הפירוש במאור עיניים, וחסר מן הפיסקה הסבר, כיצד השניות של אהבה ויראה באה לידי ביטוי במפגש בין יהודה ליוסף. מתוך ספרי חסידות מקבילים, אפשר לנסות להציע השלמה לדבריו בשני אופנים. האופן האחד הוא, שהשניות שבין אהבה ויראה קיימת בהתנהגותו של יהודה עצמו. מצד אחד ניסה לעורר את רחמיו ואהדתו של המשנה למלך, ובה בעת גם ביקש להלך עליו אימים, כפי שתיארו חז"ל במדרשים לפרשה. אופן אחר להשלמת הדברים הוא שיוסף ויהודה מייצגים התנגשות בין שני כוחות רוחניים אלו, האהבה והיראה. יהודה, שמידת ההודאה וגם אותיות שם הוי"ה כלולים בשמו, מייצג את מידת האהבה, ויוסף, שאמר במפורש "את הא-להים אני ירא" מייצג את מידת היראה. השוני ביניהם בולט במיוחד בתחום האישיות, סיפור יהודה ותמר הוא היפוכו של סיפור יוסף ואשת פוטיפר. סיפורו של יהודה מיוסד על מידות האהבה והחסד, והסיפור של יוסף מיוסד על מידות היראה והגבורה. ההתעצמות בין יהודה ויוסף היא ביטוי של ההתנגשות בין שתי המידות הללו.


בין אם נפרש כך או כך, התוצאה של המפגש היא איחוד של הכוחות. יהודה עורר את רחמיו של יוסף אך גם את יראתו. מידת היראה של יוסף הועילה למהלך התשובה של האחים, שנתייראו מפניו, כפי שהוא היה ירא את הא-להים ומידת האהבה של יהודה היא שהביאה אותו ליטול את האחריות על בנימין, ועל שאר האחים, ולהעיז להתייצב בפני המשנה למלך כדי לגונן על אביו ועל משפחתו.


העקרון של התאחדות של כוחות יהודה ויוסף והמידות הרוחניות שהם מייצגים כבסיס לתיקון האדם וגאולת העולם נטוע בפרשת ויגש, ונופו משתרע עד ימות המשיח, כפי שמתואר בנבואת יחזקאל בהפטרת השבת, על האיחוד בין שני העצים, עץ אפרים ועץ יהודה.


שלשים וחמש שנים אחרי הולדתו של המאור עיניים בגליציה, נולד בגרמניה גיאורג וילהלם פרידריך הגל, שהפך לימים להיות פילוסוף נודע. שש שנים אחרי מותו של המאור עיניים והדפסת ספרו, הוציא הגל לאור את ספרו "הפנומנולוגיה של הרוח" ובו התחיל לפתח את הרעיון שיקרא לימים "הדיאלקטיקה ההגליאנית". במגבלות המקום האפשריות במסגרת זו, נאמר כי לשיטתו של הגל, העולם מתקיים ומתפתח על בסיס הדיאלקטיקה: רעיון, שלילתו והאיזון ביניהם. או בלשון פרשניו: תיזה, אנטיתיזה וסינתזה. אמנם, הגל לא המציא את הרעיון הזה והוא עצמו מודה במקורותיו היווניים העתיקים. אך הגל פיתח אותו לכלל תורה שלמה, והסביר באמצעות התפיסה הדיאלקטית תופעות רבות, הן בעולם הרוח, והן בעולם המעשה, בהתפתחות התרבות וההיסטוריה האנושית כולה.


אין כוונתי לומר שהגל הושפע מהגותם של תלמידי הבעש"ט, אף כי הרעיון של התפתחות רעיונות והופעתם בהתאם ל"רוח הזמן", הוא עצמו רעיון הגליאני. אולם כדאי לזכור, כאשר מצטטים את המושג הנפוץ והידוע גם בתרבות ההמונים, "דיאלקטיקה", או "דיאלקטיקה הגליאנית", הרי לנו, לעם ישראל, יש מקורות משלנו לרעיון הזה, והם משתלשלים דורות רבים קודם להגל. מן המאור עיניים אל המהר"ל, לאריז"ל, לזוהר, לחז"ל ובשרש הדברים – לתורה שבכתב. בין היתר, להתעצמות בין יוסף ויהודה, שאינה אלא לבוש לדיאלקטיקה היסודית שבין מידות האהבה והיראה, וכדוגמתן גם דפוסים אחרים של שניות והשלמה, שנדונו כאן החל מפרשת הבריאה הכפולה בספר בראשית.


נהוג לאפיין את ההגות של הראי"ה קוק כהגות הגליאנית. בין היתר, מפני שהראי"ה מרבה לעסוק בניגודים, באחדות הניגודים והשלמתם, ובהתפתחות העולם וההיסטוריה האנושית בדרך זו. לאור דברינו, מובן שהיו לפני הראי"ה מקורות ראשוניים בתורה לבנות עליהם את התפיסה הדיאלקטית שלו. תורת הרמ"נ מטשרנוביל היא רק קצה חוט אחד לצאת ממנו למסע ארוך אל רזי הדיאלקטיקה היהודית.


לפיכך, מתאים לצטט כסיכום פיסקה ידועה של הראי"ה באגרותיו, בהקשר לרעיון פילוסופי אחר:
"שמאז מעולם ידענו, ולא הוצרכנו לקנט (עמנואל קאנט, פילוסוף גרמני שקדם במקצת להגל) שיגלה לנו רז זה... לא לקנט נשוב, כ"א לים סוף, לסיני, ולירושלים, לאברהם, למשה, לדוד, לרבי עקיבא ולר"ש בן יוחאי, ולכל אהובינו שהם חיינו ומשוש לבנו עדי עד". (אגרות ראי"ה א', אגרת מד).