A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - בראשית גלות ופריחה
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > בראשית
מאמרים

גלות ופריחה /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

פתיחת הפרשה בסיכום חיי יעקב הולמת לתוכנה של הפרשה כולה העוסקת בפרידת יעקב מן העולם: "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי־יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה" (בראשית מז, כח).

 

מתוך הפרטים הטכניים וחסרי הסנטימנטים הללו מתגלה עובדה תמוהה: יעקב ירד למצרים כעבור שתי שנות רעב. יוסף הודיע לו בזמנו שמעתה צפויות חמש שנות רעב נוספות בארץ וכי אין טעם להשאר בה. "כִּי־זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין־חָרִישׁ וְקָצִיר...מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל־אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל־ מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל־תַּעֲמֹד: וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ־גֹּשֶׁן ... וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי־עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן־תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל־אֲשֶׁר־לָךְ" (בראשית מה, ו-יא). מסיבה זו ירד יעקב למצרים. אולם, תקופת הרעב הסתיימה לפני עשור ויותר ויעקב עדיין במצרים.

 

ר' צדוק הכהן מלובלין בדבריו לפרשתנו מדגיש תמיהה נוספת העולה מפסוק זה. התמיהה אמנם סגנונית אך אף היא מוליכה לאותה מסקנה מתבקשת: חיי יעקב במצרים מתבררים כנוחים ורצויים עבורו והוא אינו ממהר לברוח ממנה.

 

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה. מצינו בתורה שהפרטים משנותיו של יעקב לא נכתבו בפירוש רק ברמז כמו שאמרו (מגילה י"ז א) למה נמנו שנותיו של ישמעאל כדי ליחס בהן שנותיו של יעקב שלמדין שנתברך בן ששים ושלוש ושהיה ארבע עשרה שנה בבית עבר ולא נכתב בפירוש ובפרט כאן דכתיב שבבואו למצרים אמר לפרעה ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה וכיון שכתוב שחי מאה ארבעים ושבע שנה הרי נדע שהיה בארץ מצרים שבע עשרה שנה. ולמה מונה שנותיו בפרט ואחר כך בכלל (פרי צדיק, ויחי).

 

לדברי ר' צדוק אלו הפירוט המתהדק המתייחס לפרק הזמן הקצר והאחרון בחייו של יעקב חורג מתיאור הקורות אותו עד לאותה העת. את פרטי עברו המוקדם של יעקב עלינו דווקא להתאמץ ולחלץ באמצעות עדויות עקיפות באיזה שנה משנות חייו התרחשו אירועים אלו ואחרים. ואילו כאן, כשנקל עלינו לחשב את מספר השנים בהם שהה יעקב במצרים מפני שאנו יודעים את גילו כשירד למצרים ואת הגיל בו נפטר התורה טורחת ומספרת לנו כי מדובר בתקופה של שבע עשרה שנים.

 

לדבריו הפירוט המיותר הזה מצביע על האינטנסיביות של השנים הללו ועל איכותן. בעניין זה הוא צועד בעקבות החידוש המובא בזוהר ולפיו פתח הכתוב במילה "ויחי" ולא במילה "וישב" כדי ללמדנו שיעקב התעורר לחיים בתקופה הזו. ר' צדוק מצרף דברי ביאור למאמר הזוהר:

"כי השבע עשרה שנה שהיה במצרים החיה גם אותם השנים שעברו עליו" (ר' צדוק הכהן מלובלין, שם). ומוסיף "כי לא נשלם בקדושתו ורק במצרים זכה להשתלם בקדושתו".

 

יצחק נדרש להיות עולה תמימה ולהישאר בארץ ישראל אבל יעקב, בניגוד מוחלט אליו, מגלה את עצמו בחשכת הגלות ובעומק טומאת מצרים. האפשרות הזו של גדילה והתפתחות דווקא בתנאים קשים היא אפשרות שנחשבת "סתומה". ר' צדוק אכן מדגיש את התמיהה הגדולה הזו ופותר, שאכן לאורך שנות הגלות "ודייקא בגלות הגיעו לכל הקדושות...".

 

ובאמת התחדשות חלקים חשובים מן התורה שבעל פה, על ענפי פרשנותה המרובים התעצמו מאד דווקא מחוץ לארץ ישראל. ובעוד שהנבואה איננה יכולה להתרחש אלא על אדמת ארץ ישראל מתברר שהתורה הנילושה בידי אדם, מתגדלת דווקא בגלות. אפשר לנסות להסביר את הסיבות להתפתחות הזו בכמה דרכים. התשובה הפשוטה מזכירה את ציורי רמברנט, בציורים אלו החשיכה שמסביב מאפשרת לריבוי הגוונים להאיר באור מדויק. בה במידה חשכת הגלות היא כר פורה לפלפולים ודיוקים דקים מן הדקים. בבחינת "מה יתרון האור מן החושך", האור ניכר מתוך החושך ואילו במקום מוצף אור הגוונים וגווני הגוונים אינם ניכרים.

 

נקודת מבט אחרת על הפריחה שבגלות יכולה להילמד מעיון בהוויית החיות ובמשמעותה. ישנה אפשרות להתייחס אל הקיום ולהגדירו באמצעות השמחה והשפע אם הוא מלא מאלה. אבל ישנה אפשרות אחרת של התייחסות. לבחון את עוצמת החיים על ידי החסר העצום שבצילם. כשהפילוסוף לוינס מתאר את חווית ה"יש" הוא אומר כך:

 

"אצלי 'ישנו' הוא התופעה של ההיות הלא אישי. הוא. העיון שלי בנושא זה מתחיל בזכרונות ילדות. הילדים ישנים לבדם. המבוגרים ממשיכים בחיים. הילד חש את הדממה בחדר השינה שלו כ"רועשת". משהו דומה למה שאנחנו שומעים כשנקרב לאוזננו קונכייה ריקה. כאילו הריק הוא מלא וכאילו השקט הוא רעש. משהו שאנו יכולים גם להרגיש בשעה שאנו חושבים, שאפילו לא היה מאומה בנמצא... ה'ישנו' ישנו בריק המוחלט שניתן לדמיין מלפני הבריאה- ישנו". (ע' לוינס, אתיקה והאינסופי, עמ' 48)

 

בסוף דבריו אלו משווה לוינס את התחושה שההעדר והשקט הם מורגשים ואף רועשים, לנוכחות ה' שלפני הבריאה, היש המוחלט.

אבל יש גם גישה אחרת לגלות.

 

בניגוד לראיית הגלות כהעדר רועם ופועם המנביט את החיים עצמם וכקרקע להשגת האלוקות, ניתן להתייחס לגלות כאל שינוי כתובת, וכהתיישבות מחדש. אדם בטבעו הוא נייד. הוא עשוי להתגורר במספר מקומות. המקום בו אדם בוחר לגור יכול להוות אמצעי בסיסי המאפשר מחיה. אולם, אפשר להתייחס למקום המגורים כהתכנסות לתוך תבנית. במובן הזה הבית מקבע את האדם והופך את חייו לקונקרטיים.

 

המיקום וההתמקמות דורשים סוג מסוים של חשיבה פנימה, של התכנסות מצמיחה ונסיגה שמאפשרת תשומת לב ראויה למהות הפנימית ולכוחות האישיים. במובן הזה ישיבתו של יעקב עומדת אל מול נדודיו הרדופים, אל מול "מעט ורעים היו ימי שני חיי" (בראשית מז, ט). כעת הוא מתיישב בנחת ומקבל הקשר. כמובן שתהליך זה מחייב גם ניפוי של כוחות שונים והתרכזות הנובעת מן המיקום.

 

וכך מסיים ר' צדוק את דבריו: "ושמעתי בשם הרב הקדוש מפרשיסחא זצ"ל שאף שהנפשות מתקטנים בכל דור. מכל מקום הנקודה שבלב נטהר בכל דור ודור יותר". אמנם, הגלות יוצרת דרדור רוחני כללי, אך היא מאפשרת את הצמיחה האישית והיא קרקע המצמיחה את השונות והפרטים.

 

ובכל זאת בסיום הפרשה ביקש יעקב לגלות לבניו את הקץ. הוא מבקש לראות אל מעבר לקרקע המצמיחה והפורה עליה הוא יושב ובה הוא משגשג.

 

וכמדומה לי שאבי אדוני ז"ל הגיד בשם הרב מפשיסחא ז"ל שהקשה למה רצה לגלות הקץ. ותירץ שכשנודע הקץ. הגלות בנקל. עד כאן אני זוכר.

 

וכך נראה לי שפירוש גילוי הקץ לידע שיש קץ לגלות. והוא על ידי שהוא רק הסתר ואינו כח בפני עצמו ח"ו. כי הפנימיות שהוא אמת אין לו קץ וההסתר יש לו קץ. ורצה שיהיה זה נגלה. ולא היה גלות כלל. ונשאר סתום. (שפת אמת בראשית פרשת ויחי תרל"א).

 

דברי האדמו"ר מגור, בעל השפת אמת נחלקים לשניים בחלק הראשון הוא מביא דברים בשם אביו בשם האדמו"ר מפשיסחא. ובחלק השני הסבר אפשרי בשם עצמו. בשם אביו הוא אומר שידיעת תאריך הסיום הופכת את הגלות לנסבלת.. בזה גילה דעתו כי הגלות היא משל לחשיכה ולהעדר. בביאור שלו לדברי אביו נראה הקץ כמעטפת של כיסוי והסתרה. כעין משקפי שמש, המסננים את קרני האור ואת היזקם. אמצעי מגונן ומנוף לצמיחה. אך לעולם, הגלות אינה המנוע האמיתי ואינה כח בפני עצמה.

 

באומרו כי "רצה שיהיה נגלה ולא היה גלות כלל" הוא מגלה לנו עניין נוסף. משמתפוגג המעטה המאפשר לאדם להיאחז בקולו האישי הוא מותיר את האדם מול תמונה מורכבת יותר, מלאה בקולות שבכולם צד אמת. נקודת המבט הרחבה הזו, המתגלה עם בוא הקץ, המכילה את כל הקטבים והפרטים, מגחיכה את האישי, מעמידה אותו ביחסיותו ובסופו של דבר מאחדת את כל הקולות לשלמות אחת.