A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - שמות הקופצים ופורצי הדרך
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > שמות
מאמרים

הקופצים ופורצי הדרך /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

עם ישראל לכוד בין הים לבין המצרים המתקרבים. זעקות ייאוש וחוסר אונים של בני ישראל (יד, ט-יב). משה מצטווה להרים את המטה ולנטות את ידו על הים על מנת שיבקע. בני ישראל נכנסים לתוך הים.


את התיאור "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שם, טז) הבינו חכמים כסיפור התרחשות מורכב. בני ישראל באים כשעדיין הים הוא ים, ורק אז הים הופך ליבשה.


הכניסה לים, לפי חז"ל, היתה הכרעה אנושית מעט אלימה, שנעשתה לנוכח גלים גועשים ולא אל מול שביל יבשתי חָרב וחומות מים מן הצדדים. הכניסה הזו היתה ביטוי של תסכול לנוכח מורכבות הבעיה, ותחושת אי צדק. היא זו שחוללה את המהפכה בתפיסת המציאות ושהפכה ים ליבשה. התנאים נחלקו בדבר המנגנון החברתי שקדם לכך:
"ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה, ר' מאיר אומר בלשון אחד ור' יהודה אומר בלשון אחר" (מכילתא דר"י בשלח - מסכתא דויהי פרשה ה).


ר' מאיר אומר בלשון אחד כשעמדו שבטים על הים זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים מתוך שהיו עומדין וצוהבין קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחלה ... התחילו שרי יהודה מרגמין אותם באבנים...
...ור' יהודה אומר בלשון אחר ויבאו בני ישראל בתוך הים כיון שעמדו שבטים על הים זה אומר אין אני יורד תחלה לים וזה אומר אין אני יורד תחלה לים...מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לים (שם)

 

לדעת ר' מאיר כל השבטים ביקשו לקפוץ לים אולם, בסופו של דבר שבט בנימין קפץ וזכה לקיתונות משבט יהודה שחשו במחטף שנעשה. בהמשך המדרש נאמר ששני השבטים ולא רק שבט יהודה, קיבלו שכר על פעולתם: בחלקת בנימין שרתה השכינה ושבטו של יהודה זכה למלוכה. ואילו לדעת ר' יהודה אף שבט לא רצה לקפוץ לים ועד שהתמהמהו לחפש מתנדבים קפץ נחשון בן עמינדב משבט יהודה לים.


לדעת ר' מאיר מעשה הקפיצה הוא מחטף וביטוי של עזות. ובעיקר הטרמת התהליך ויצירה אוונגרדית. אל מול הקופצים הנמהרים משבט בנימין, ניצבים שומרי החוק והסדר בני יהודה, המאזנים את המהפכה. ואלו ואלו עושים שליחותו של הקב"ה.


לדעת ר' יהודה מעשה הקפיצה (הנחשוני!) הוא ביטוי של הובלה והנהגה, של תעוזה ואומץ. (דומה שהלשון העברית הסכימה עמו, כשהפכה את שמו הפרטי של נחשון לשם תואר למעשה גבורה).


דעה אחרת מצויה במדרש תהילים. נקודת המוצא של מדרש זה שונה. שם מתועד דיון שהתקיים ביבנה בין ר' טרפון לתלמידיו בשאלה במה זכה יהודה למלכות. לאחר שמועלות שם הצעות שונות על ידי ר' טרפון והן נדחות על ידי התלמידים. בסופו של דבר ר' טרפון פונה לתלמידים והם מציעים לו מקור כדלהלן:


אמר להם אם כן באיזה זכות זכה,

אמרו לו בזכות שקפץ לתוך גלי הים, שהיו כל השבטים עומדים ולא ירדו אחד לים, אלא זה אומר אני ארד תחילה, וזה אומר אני ארד תחילה, וקידש יהודה שמו של הקדוש ברוך הוא וירד לים, שנאמר ויהודה עוד רד עם אל (הושע יב א), הוא השלים להקב"ה וקידש שמו של הקדוש ברוך הוא וירד, ובזכות כך זכה למלוכה, שנאמר היתה יהודה לקדשו (תהלים קיד ב), לפי שהיתה יהודה לקדשו, לפיכך ישראל ממשלותיו (תהלים קי"ד), הוי נודע ביהודה אלהים, לפיכך בישראל גדול שמו של יהודה (מדרש תהילים בובר, עו).


לדברי התלמידים הסיבה שיהודה זכה למלכות היא קפיצתו לים בעוד כולם סביבו מתכננים לרדת ראשונים. ההידחקות שר' מאיר מייחס לשבט בנימין, כביטוי לאירוע שמתרחש טרם זמנו ובהתרסה מסוימת, הופכת בדברי התלמידים למעשה ראוי של שבט יהודה ומשמשת עבורו נקודת זכות שבגינה הפך לשבט המוביל והמנהיג.


שלוש נקודות המבט הללו מתעדות מצבים נפשיים שונים שמהן מתבצעת "קפיצה". לדברי תלמידי ר' טרפון הניסיון של כל שבט להתנדב לקפוץ הוא נלעג. הדיבורים והדיונים מעידים על הססנות כללית. מנהיג הוא זה שגם מבצע. זה שאינו ממתין להתפתחויות ותהליכים אלא מניע את התהליך ויוצר אותו. לדברי ר' מאיר הקפיצה, ההעזה לחרוג מגבולות מוכרים ומקובלים עשויה לבוא מעמדה של חוסר התחשבות בכלל. וגם אם היא מתבררת כדבר הנכון היא מחייבת איזונים חברתיים. לדברי ר' יהודה הקפיצה מבטאת הליכה מבורכת נגד הזרם, וכנגד החשש משינוי. תהפוכה חדה בתפיסת המציאות ויצירת שינוי מיידי.


כל דור חווה בדרכו מציאות של בין הפטיש לסדן. לא תמיד המצרים דוחקים והים גועש. הדילמות משתנות אך המשותף לכולן שהן יוצרות בהצטרפותן דרך ללא מוצא. ההתמודדות והפתרון להתקעות אינם באים על ידי המסתייגים והחרדים מן הקפיצה פנימה אל תוך הים. הפתרון מושג רק באמצעות הכניסה לים והפיכתו ליבשה בכח. כך כותב הרב קוק כותב על הנמנעים ממעשה פורץ דרך:


החלשים שבעולם הבנוי בעלי השיעור והנימוס, מתבהלים משאתם: "מי יגור לנו אש אוכלה, מי יגור לנו מוקדי עולם!". אבל באמת לא היה פחד רק חטאים בעלי נפשות חלושות וחנפים הם פוחדים ורעדה אחזתם" (אורות, זרעונים, עמ' קכא-קכג).


הטיפוסים שאינם נכנעים, אלה שתרים אחר מוצא, גם אם הוא מוצא 'רטוב' ומסוכן, שונים זה מזה. וגם המהפכות שהם מיצרים שונות אלו מאלו. יש מהם המעוררים מדנים ומריבות. בסופו של דבר מגיעים בכח הזרוע להישג של תיקון בזכות הבלמים שמייצרים עבורם אחרים. המהפכה שהם יוצרים היא רב שלבית ואינה חדה ומיידית. אלה מתוארים בפי הרב קוק כך: "התסיסה החיה שלהן איננה שוקטת, מתגלות הן בעזי הפנים שבדור. הרשעים בעלי הפרינציפים. הפושעים להכעיס ולא לתאבון... אבל תמצית האומץ שיש ברצונם היא הנקודה של קודש" (שם).


טיפוסים אחרים הם אלה ששוברים מוסכמות ויוצרים את הפירצה, אך עושים זאת בשום שכל: "צדיקים, גיבורים כאריות, שיגלו את אמתת התקון והבנין, בעוז רוח של שכל צלול ואמיץ ובאמץ נפש של הרגשה והתגלות מעשית קבועה וברורה" (שם). צדיקים אלה, מוכנים לקחת על עצמם, למרות הקשיים והמהמורות, את משימת פריצתה וסלילתה של הדרך שכולם חשים שהיא הדרך הנכונה.