A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - שמות איסור נגיעה
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > שמות
מאמרים

איסור נגיעה /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

 לקראת מעמד הר סיני, מצווה עם ישראל על תיחומו של הר סיני ועל הגבלת הקירבה אליו: "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת־הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת: לֹא־תִגַּע בּוֹ יָד כִּי־סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ־יָרֹה יִיָּרֶה אִם־בְּהֵמָה אִם־אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר" (שמות יט, יב-יג).


הפסוק הזה מנסח בצורה מחמירה וכביכול טרחנית, את כלל האיסורים הנוגעים להגבלת הקירבה, בתוכם לא רק איסור עליה בהר אלא אף איסור נגיעה בו. בפשטות, תפקיד איסורי הקירבה הוא יצירת אווירה של קדושה. וכי יצירת חיץ ובידול אינה מיועדת לסילוק מן הדבר בלבד, אלא יש בה פן חיובי. ההרחקה מפנה מקום לאפשרות של מעלה רוחנית עליונה.


המדרש במכילתא מטעים את חשיבות כל פרטי האיסור, ואת תפקידם העצמאי:


"והגבלת את העם". שומע אני למזרחו, ת"ל "סביב".
"לאמר" מלמד, שהותרו בזה (=הייתה התראה ואזהרה על הדבר).
"השמרו לכם", בלא תעשה.
"עלות בהר". יכול לא יעלה אבל יגע, ת"ל "ונגוע בקצהו".
יכול לא יעלה ולא יגע אבל יכנס בלקטקא [=אלונקה], ת"ל "עלות בהר ונגוע בקצהו".
(מכילתא דר"י יתרו - מסכתא דבחדש, ג )


לפי המדרש, המילה "סביב" באה למנוע את האפשרות לעקוף את ההר ולעלות אליו בדרך אחרת. איסור הנגיעה נוסף על איסור העליה ועומד לעצמו. איסור העליה אף הוא עומד לעצמו ונאסרה עליח להר, גם כזו שאין בה מגע עם הקרקע, אלא באמצעות אלונקה למשל. ריבוי הפרטים, לפי המכילתא, מיתרגם לאיסורים מרובים. על פי המכילתא איסור הנגיעה אינו סייג לאיסור העליה. שהרי ניתן לעלות ללא מגע או לגעת ולא לעלות.


המהר"ל המשיך את הכיוון של המכילתא ופיתח את טענתו המרכזית של המדרש באופן אחר. הוא סבור שהפסוק מנוסח כך שימנע כל לאקונה אפשרית בחוק האוסר לגשת להר, וימנע ניצול של פרצות, כולל נגיעה בהר ולא רק בקצהו: 


ונגוע בקצהו אפילו [בקצהו]. ואין פירושו דווקא "בקצהו" הוא אסור, אבל אם דלג ולא נגע בקצהו מותר, דאין זה שום סברא (גור אריה, שמות יט)

 

המהר"ל מבאר שהחיזוקים והביצורים שמצויים בפסוק נועדו לא רק להעצמת האיסור ויצירת קדושה, ולא רק למנוע פרצות, אלא אף כדי למנוע פלפול מיותר. המילים "ונגוע בקצהו", הוא מדגיש, אין כוונתם שיש איסור נגיעה רק בקצה ההר וכי אם אדם ירצה לדלג על הקצה ולהגיע למקום גבוה יותר בהר הדבר יהיה מותר. ההוה אמינא התמוהה הטמונה בפירושו של המהר"ל מגלה שהוא סבור כי האיסור מתייחס אל אנשים שמחפשים כל דרך על מנת לעקוף אותו.

 

נדמה שהמהר"ל מנסה להעיר הערה גם לגופו של חוטא. הוא שולח אותנו לבחון כנגד אילו בנים דיברה תורה. פתח לתשובה ניתן לחשוף באמצעות העונש המושת על החוטאים. בעייתיות מעשה העלייה בהר באה לידי ביטוי בעונשם של העושים אותו: "סקול יסקל או ירה יירה". בעל 'פנים יפות' (ר' פנחם הלוי הורוויץ, בעל ההפלאה) קושר בין צורות הענישה הללו לבין דמותו של החוטא:


מכשפה לא תחיה. יש לפרש שינוי הלשון לא תחיה ולא אמר מות יומת... מפני שדרך המכשפים מעלימים עצמם לכישוף לבלתי המית אותם וצריך לבקש תחבולות לבל יחיו...


וכן יש לפרש בפסוק "אם בהמה אם איש לא יחיה", לפי דכתיב בתחילה השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, דהיינו לא זו אף זו והדר כתיב כל הנוגע בהר מות יומת... דהיינו שאם עלה על ההר אי אפשר לילך אחריו לתפסו לסקלו, וצריך לבקש תחבולות להמיתו ... ('פנים יפות' שמות כב, יז)


'הפנים יפות' משווה בין המכשפה והקוסמים החייבים מיתה לבין החומקים אל הר סיני החייבים מיתה. המכשפים מעלימים את עצמם ועל כן אינם ניתנים לתפיסה בדומה לעולים בהר. ההשוואה הראשונית היא במישור המעשי: אי אפשר לתפוס אותם. רובד נוסף של דבריו מחייב עיון בהשוואה היא בין שתי דמויות המנסות להידבק בקדושה עליונה, שמעלת סגוליות הקדושה שבהם אמנם מעניקה להם כח, אך היא הושגה בחטא שביסודו התעלות בנתיב לא ראוי.


מן המכילתא למדנו כי האיסורים הללו עומדים כל אחד לעצמו, שאין להתייחס אל מערכת האיסורים כאל מערכת המתרחבת בצורה מעגלית, שבה איסור אחד מגבה ועוטף את משנהו. ההיפך הוא הנכון, יש כאן צירוף וחיבור של שני עניינים. מן המהר"ל הבנו כי הניסוח והסגנון של הפסוקים מדברים אל אדם 'מסוים' אותו זיהתה התורה כבעייתי. מבעל פנים יפות הפקנו את ההבנה שהכשלון שכנגדו דיברה התורה קשור עם השגת קדושה בדרכים פסולות. מצירוף התובנות הללו אנו מבקשים ללמוד ולדייק מיהי הדמות שאליה כיוונה התורה, תוך שאנו מבינים שלפנינו שני האיסורים הפועלים בשני מישורים שונים והמתייחסים לשני אישים. וכי ישנה הבחנה יסודית בין עליה בהר לבין נגיעה בו. עליה בהר עשויה לנבוע מבקשת קדושה 'אינסטנט', זמינה ומהירה. מתוך רצון להתבשם מאויר פסגות. הבעיתיות בשאיפה הזו היא בחוסר האמון בתהליך. בתפיסה שגויה של מציאות ה' אך לא בתפיסת עצם קיומה של רוחניות כרעיון בר השגה. לעולה ברור שאין צורך במגע עם קרקעית ההר על מנת לתפוס את הקדושה. לעומת זאת, , נגיעה בקצה ההר, יסודה בתרגום מוחשי ומוטעה של מושג הקדושה, בדומה לאנשים המבקשים לנשק את ידי רבם. וסבורים שניתן להיסמך עליו ולמלא את הצורך הרוחני, לא בעמל עצמי אלא בהשענות על מי שעשה את הדרך הארוכה במקומם. הרוצים לעלות אינם רוצים לגעת והרוצים לגעת אינם אלה הרוצים לעלות. מדובר בשתי בקשות קדושה מוטעות שונות: האחת של השלת מחיצות, של רצון להיחשף אל הדבר עצמו תוך דילוג על המחויבות הנובעת מהחשיפה המבוקרת. והאחרת של קבלה לא רציונלית של מושג הקדושה. של נגיעה בה מבלי לשאת במלוא אחריותה ותביעותיה.