A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - שמות אין עניות במקום עשירות
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > שמות
מאמרים

אין עניות במקום עשירות /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

פרשתנו עוסקת בהרחבה בתיאור מבנה הכלים והמשכן והמפרט המלא של כל אלו. הרושם העולה מן הפרשה הוא שהמשכן נבנה ברוב פאר והדר. חללים גדולים, חומרים יקרים, דרישה לדיוק ולאסתטיקה. אפילו לרגע אחד לא ניכרת מחשבה על חסכון או הקלה בהוצאות, ברוח "חסה תורה על ממונם של ישראל". גם אין ביטוי לקיומו של דין וחשבון על המאמץ הנדרש מן הציבור על מנת לממן את המבנה הזה. ככלל, ניכר שהערך של השלימות ויצירת תחושת ההדר והמלכות במשכן - גובר על כל ערך אחר. חז"ל ניסחו את העיקרון הזה בלשונם: "אין עניות במקום עשירות". כלומר, לא מתאים לקמץ בהוצאות במקום שכל עניינו הוא עשירות. יש דברים שבהגדרה נעשים מתוך הרווחה וכסמל לכך. לא נוסעים לחו"ל אם אין כסף למימון הבילויים הכרוכים בכך. לא משקיעים בתמונה יקרה וממסגרים במסגרת זולה שאינה הולמת אותה, ואין תולים אותה בפינה קטנה וחשוכה. השילוב של עניות עם עשירות אינו עובד. אלו הם מצבים בינאריים, שהפשרות אינן יפות להן.

 

מעקרון זה ש'אין עניות במקום עשירות' נגזרות כמה וכמה הלכות. אין מכבסים את בגדי הכהנים משום שאין עניות במקום עשירות (זבחים פח, ב). חז"ל סברו שבגדי הכהנים צריכים להיות תמיד חדשים ולא 'משופשפים' מכביסה. את הכבש של קרבן התמיד השקו מים בכוס של זהב. השימוש בכוס של זהב, "כדי להראות עושר ויכולת כי אין עניות במקום עשירות" (משנה, תמיד, ג, ד, ופירוש הרמב"ם שם, וראו: בבלי, תמיד כט, א מחלוקת אם מדובר בגוזמא או בתיאור מציאות). בהלכות שבת מצאנו שהבונה בשיעור כלשהוא בשבת חייב. בגמרא מתנהל דיון בשאלה אם וכיצד נמצאה במשכן מלאכת בונה שהיה בה שיעור פעוט של בניין. ההצעה הראשונה לומר שהצבעים העמידו כירה קטנה על גבי צבר אבנים נדחית מפני שאין עניות במקום עשירות ולא ייתכן שמכיני הסממנים השתמשו באמצעים כה דלים על מנת להכין את הסממנים, ולא סביר שעבדו בכמויות קטנות ומדויקות (בבלי שבת קב, ב). העקרון הזה מסביר גם מדוע קרבנות רבים מובאים דווקא מכבשים ואיילים ולא מעופות (במדבר רבה, נשא, פי"ד). ככלל, דינים רבים נוספים הקשורים למקדש, מבנהו וכליו מוסברים על ידי העיקרון הזה או נגזרים ממנו (ראו למשל: כתובות, קו, ב; תמיד לא, ב). ורש"י מבאר: לא עשו בביהמ"ק דבר בצמצום (שבת,קב, ב).


הסיבה לכך שהלכה זו צמודה להלכות המקדש היא שיש זיקה בין שפע רוחני ובין שפע גשמי. אליטה רוחנית אינה יכולה להתקיים במקום חסר חן. ההתעלות והרחבת הדעת צומחים בטרקלינים. כל קלקול קטן הוא חסרון בהבנת משמעותה של השראת השכינה.

 

עניות במקום עשירות עשויה לבוא לידי ביטוי לא רק בחיסכון כספי אלא בכל האופנים של קיצורי דרך. הסיבה שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות היא זו, שאין עניות במקום עשירות. (פענח רזא, בראשית פר' וירא). ניסיון לתפוס כמה ציפורים במכה אחת הולם חשיבה קטנונית. ייתכן שזהו גם ההסבר לעקרון שאין עושים מצוות חבילות חבילות. המציאות המצוותית היא מציאות רוחנית שיש בה פתח להישגים עליונים. העמסת מצווה נוספת היא פספוס של המעמד והפיכתה של המצווה ליעד עצמאי תוך ביטול ההשגות הרוחניות הנלוות לה. צמצום הדעת והחשיבה הטכנית פוגעים ביכולת של המצווה לקבל את המשמעות הרחבה יותר שלה. וכך אומר ר' צדוק הכהן מלובלין: "דלא שייך עניות במקום עשירות, אין הכוונה על עניות בפועל גופני" (תקנת השבין עמוד מט). העשירות אינה רק עובדה אלא, קודם לכך, תכונת נפש ותרבות.

 

אמנם, העירו רבים מן המפרשים שיש מקומות שבהם מתגבר העקרון הסותר של "התורה חסה על ממונם של ישראל" ואף במקדש אנו מוצאים מפעם לפעם את השיקול הזה (שאלה ארוכה שעניינה הצגת הסתירה נכתבה על ידי הרב פלקלס, ומוענה ל'נודע ביהודה', רבו. השאלה נדפסה בחלקה ב'עולת חודש', ובשלימות בשו"ת תשובה מאהבה, ח"א סי' ב - ד) כך משתמשים בשמן זית שאינו זך וכתית למנחות. בדומה, קיים דיון בגמרא כיצד הגיעו חכמים לידיעה כמה שמן יש למלא בכל אחד מן הנרות שבמנורה על מנת שיידלק כל הלילה. אפשרות אחת היא לומר שהמדידה נעשתה בכמות קטנה ובכל פעם הגדילו מעט את הכמות עד שהתברר בדיוק מהי המידה הראויה על מנת שהנר יידלק כל הזמן הזה. וישנה אפשרות שהפריזו במידת השמן בתחילה עד שלמדו בכמה ניתן להסתפק על מנת להדליקו למשך הזמן הזה. המחלוקת אם עשו כך או כך תלויה בשאלה אם אומרים "אין עניות במקום עשירות" או דווקא "התורה חסה על ממונם של ישראל" (מנחות פט, א).

 

מתוך המקורות הללו, שבהם ברור שהדאגה לממון הינה שיקול שנלקח בחשבון גם בהקשר המקדשי, עולה סתירה לעקרון ש"אין עניות במקום עשירות. הרב אפשטיין, בעל התורה תמימה, הציע להבחין בין מקרים שבהם מדובר בכספי ציבור לבין מקרים שהמימון הוא מכספו של היחיד(תורה תמימה הערות שמות, פכ"ז, הע' כו). התשובה הזו חלקית, שכן היא מתאימה כפתרון לדיון בשמן המנחות אך אינה מתאימה לדיון בשמן הנרות. בעל תפארת ישראל מציע להבחין בין הפסד מרובה למועט (שקלים, ח, ה, בועז, ג). אולם, גם זה לא עומד במבחן המציאות. נדמה שהתשובה לסתירה, לכאורה, שבין השיקולים, נמצאת בהגדרת עשירות ותלויה במושג ה'נובו רישיות'. הגלישה לראוותנות מיותרת ולבזבוז מאוסה לא פחות מאשר בצבוצי העניות מבין לחרכי הזהב. דווקא מי שחי עד הסוף את מובנה הרוחני של העשירות יודע להבחין בדקויות, ויודע לראות שבמקומות מסוימים בזבוז מיותר הוא חוסר הבנה של מהות העושר. ואולי לזה כיוון המהר"ם חביב בספרו זכרון תרועה בהתייחסו לסתירה בין השיקולים הללו: "וזה תלוי בשיקול דעת חכמים לתת הפרש בין דבר לדבר".


גם בימים שבהם אין בית מקדש, את העיקרון החשוב עלינו ללמוד ולהפנים. לסגל לעצמנו עדינות ודיוק במציאת השפע הרוחני ורוחב הדעת ולהמנע מראוותנות והפגנתיות.