A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - ויקראשבועיים
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > ויקרא
מאמרים

שבועיים /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

מעמדה של יולדת בת כפול מזה של יולדת בן: יולדת בן טמאה שבעה ויולדת בת טמאה שבועיים, ימי הטהרה של יולדת בן, ארבעים הם, ושל יולדת בת - שמונים. מכיון שהכפילות היא גם לטומאה וגם לטהרה לא ניתן לדרוש את השוני באופן פשוט לגנאי או לשבח, וצריך למצוא טעם יסודי יותר להבדל בין שני סוגי הלידות או שני מיני היילודים.

ראב"ע הסביר שהשוני נובע משוני בטבע היילודים, משך העיצוב של עובר זכר בעת ההריון הוא מחצית מזה של נקבה. "וזה דבר ברור ומנוסה".

 

הרמב"ן חולק על הטענה העובדתית הזו, אך גם הוא מציע הבדל הנובע מן ההבט הפיזילוגי: יש הבדל בהפרשות של היולדת בין זכר ונקבה. מה שהיה "ברור ומנוסה" בזמנם של הראשונים אינו ברור כלל בימינו, בעידן האולטראסאונד והגניקולוגיה המודרנית. אין הבדלים משמעותיים במהלך ההריון והלידה בין בנים ובין בנות, אף כי ברור שיש ביניהם הבדלים אנטומיים ופיזיולוגיים מרמת התא ועד הרמות המשוכללות ביותר של מערכות שונות, לא אמור לכאורה לנבוע מכך הבדל לגבי טומאת וטהרת היולדת. מסלול אחר שהלכו בו מפרשים רבים הוא המסלול הרעיוני-נפשי.

 

רש"ר הירש חילק את פירושו לשניים. תחילה תלה גם הוא את ההבדל בין משך הטומאה וההטהרות בין בן לבת בתופעות פיזיולוגיות טבעיות, אך בהמשך נטה לכוון אחר. הוא הסביר שברית המילה החותמת את ימי הטומאה של יולדת הבן מצביעה על ההבדל המהותי בדרך העיצוב המוסרי-רוחני של בנים מזו של הבנות. לדבריו, ברית המילה הנעשית ביום השמיני, מוטלת על האב ומורה על שיתופו בחינוכו והכשרתו של הבן. האב נושא במובן מסוים בנטל הגידול של הבנים, לצד האם. לעומת זאת, גידול הבנות הוא תפקידה הבלעדי של האם. אצל הבנים האב משמש כדמות המופת וההזדהות ואילו כלפי הבנות, האם היא גם המגדלת והמעצבת וגם דמות ההזדהות, ולכן תפקידה כלפיהן כפול. משכך, גם משך התהליך של הטומאה והטהרה הכרוכים בלידה כפולים. רבי אברהם סבע,

 

ב"צרור המור" מציע ביאור פסיכולוגי מורכב המבוסס על הערכת רגשותיה של היולדת. זו נשבעת שלא להזקק לבעלה בעת יסורי הלידה ועל כך הטומאה. אלא שבבן, השמחה של הולדתו מקצרת את משך הזמן של רצונה לפרוש מבעלה. ואילו בבת, זמן הטומאה ארוך יותר, בהעדר שמחת הברית, ולאחר מכן, גם זמן הטהרה ארוך יותר, כדי להשיב את החשק ואת הרצון לחיות עם בעלה למרות הזכרון הלא – נעים מצער הלידה. מפרשים הנשענים יותר על מקורות מעולם הסוד, נוטים לתלות את ההבדל בשוני מהותי שקיים בין שני המינים, זכר ונקבה, בהקבלה לתופעות מן העולמות העליונים, כדוגמת ההבחנה בין ימין ושמאל, חסד ודין, מחשבה ומעשה וכיוצא באלה.


ניתן לסכם ולומר שקיימים מספר נתיבים להנמקת השוני בין לידת בנים לבין לידת בנות. הנתיב האחד מזהה שוני גופני מהותי שיש לו השלכות על הטומאה והטהרה. נתיב אחר מזהה שוני רוחני, והוא מתפצל לנתיבי-משנה: ההבדל יכול להיות מהותני וקשור לטבע הזכר והנקבה, או שהוא נובע מן התפקידים בחברה ובחיים, או שהוא כרוך בעמדה הנפשית של האם או גם שני ההורים ביחס ללידת בן ובת.


בין כך ובין כך ברור שמצות התורה בענין טומאת וטהרת היולדת מקבעת תודעה של שוני מהותי בין בנים לבין בנות. הנתיבים השונים של הפרשנות נובעים בין היתר מן השאלה אם מצות התורה משקפת שוני טבעי נתון ותואמת לו, או שהיא מכוננת את הגישה הרצויה של ההורים ושל החברה אל הילד ומתוך כך היא שותפה בעיצוב ההבדלים התרבותיים, החברתיים והנפשיים בין בנים לבנות. זו שאלה שמעסיקה את חוקרי המגדר רבות, ולא רק אותם. שאלת היחס בין הטבע הראשוני של הילד לבין השפעת החינוך והתרבות עליו מעסיקה את כל העוסקים בתחום הנפש והדעת. מחנכים, פסיכולוגים, מעצבי דעת קהל, ועוד ועוד.


בעולם של הפמיניזם המוקדם והפשטני יותר, ההנחה המקובלת היתה שלהבדלים הפיזיולוגיים בין בנים ובנות לא אמורה להיות השלכה על מבנה האישיות שלהם, וכל ההבדלים נובעים מהתניות תרבותיות וחברתיות שנוצרו במהלך ההיסטוריה ומועברות לילדים מינקותם, אם בכוונה ואם מבלי משים. בשלב מתקדם יותר של ההגות הפמיניסטית גברה נטיה כמעט הפוכה – הטענה היא שקיימים הבדלים מהותיים ביותר בין האופי הנשי לאופי הגברי, והבעיה העיקרית איננה עוד השגת שוויון לנשים, אלא שינוי המבנה החברתי והאקלים החינוכי-ציבורי, כך שהמעלות והסגולות של האופי הנשי יבואו לידי ביטוי הולם בחברה ובתרבות. השאיפה הפמיניסטית היא שההטיה רבת הדורות לכיוון של הנהגה גברית בעולם, תשנה את פניה והעולם יכיר ויקבל גם את אופן ההנהגה הנשי.


במובן מסוים אפשר לומר שהפרשנות הפיזיולוגית של טומאת יולדת קרובה יותר לגישה שאינה מבחינה הבחנה מהותנית בין גברים ונשים, והיא תופסת את ההבדלים בדיני הטומאה והטהרה כקשורים להבדלים הגופניים, מבלי להעניק להם משמעות תרבותית-חברתית מיוחדת. ואילו הפרשנות הרוחנית – רעיונית, מטעינה את ההבדלים בין גברים ונשים במשמעות שמעבר להבדלי המין. אולם כפי שראינו, גם בנתיב הרעיוני ניתן להצביע על מסלולים המייחסים את ההבדלים לפסיכולוגיה של ההורים (צרור המור) או למוסכמות החינוכיות של החברה (רש"ר הירש), ולאו דווקא לשוני מהותי במבנה הנפש והאישיות של גברים ונשים.


אין ספק, שהתנועה הפמיניסטית תרמה תרומה משמעותית לשינוי מעמדן של הנשים בעולם, במיוחד בחברות ותרבויות שבהן הנשים, עולמן הרוחני וזכויותיהן האנושיות הבסיסיות דוכאו לאורך דורות רבים. גם בחברות מתוקנות יותר חל שינוי משמעותי ברגישות לכבודן, מעמדן וזכויותיהן של הנשים כנושאות צלם א-להים שאינו נופל מזה של הגברים. עם זאת, ההוראה העולה מהלכות טומאת יולדת וטהרתה היא שאין לבסס את המחשבה הפמיניסטית על רעיון השוויון הפשטני בין גברים לנשים, אלא על היפוכו: מתן המקום והכבוד הראוי לכל אחד מן המינים בהתאם לסגולותיו הייחודיות. כפי שלמדנו השנה בכל סוגיות הסתירות והשניות שבתורה, מבראשית ועד עתה, העולם נבנה מזיווג בין הניגודים, ולא מטשטושם והכחשתם.