A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - ויקראשלשה מחנות
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > ויקרא
מאמרים

שלשה מחנות /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

לחלוקה בין שלושת המחנות: מחנה שכינה, מחנה לוויה ומחנה ישראל ישנו ערך מעבר להבט הפרקטי והטריטוריאלי. החלוקה מעמידה היררכיה בין המחנות לפי מידת קרבתם לאזור הפנימי או ריחוקם ממנו. ככל שנמצאים בשולי המחנה, הולכת הקדושה ו'נקלשת' עד למקום שהוא "מחוץ למחנה", שם גם מצורעים יכולים להתיישב. על פי סדר קדושת המחנות הצרוע משולח מחוץ לשלושתם, הזב מחוץ לשניים והטמא לנפש יוצא רק חוץ למחנה שכינה (ראו: במדבר ה, א-ד).


הציור של המחנות כשבמרכזן מוקד המשפיע כלפי חוץ הוא הסדר הראוי בעולם ולפיכך הוא מצוי בכל סוג של מגורים וחיים. בכל דירה יש החדר הפנימי, חדר השינה של בני הזוג, חדרים נוספים ולבסוף גם הסלון שבו מתארחים אנשים רבים. גם היחס בין הדירה עצמה לבין המתרחש בחוץ הוא כזה. ישנה רשות היחיד, החצר ורשות הרבים. ההיקלשות של הייחוד מגיעה בד בבד עם אובדן השימושים האינטימיים והפרטיים. יחד עם זאת, ההתפרשות החוצה מאפשרת הכלה של ציבור רחב ומרוחק יותר. ככל שנכנסים פנימה מתעדן ומתדייק הצורך בנקיות דעת. מגילת שיר השירים שנקרא בע"ה בפסח הקרב, מרחיבה את ההקבלה שבין האינטימיות וייחוד לקדושה ומבארת את העיקרון הזה.


שלוש הרשויות הללו – שכינה לוויה וישראל – מייצגות גם את מעגלי ההשתייכות של האדם, מן המשפחתי אל הלאומי. כשצרכיו של כל אדם נחלקים ונפרסים על פני ובאמצעות הגבולות הנמתחים בין איזור לאיזור. החשיבות הגדולה ביצירת מרכז כזה שאליו מתכווננת הנפש היא בעצם הגדרת כל החוץ כזר ומרוחק. בהצגת כל העממים שמחוץ למחנה כסובבים סביב המרכז היהודי הרוחני. המודל הזה יוצר שינוי תודעתי שמבשר על יכולת להתכנס סביב אתוס משותף המוליד בעת ובעונה אחת סולידריות ולכידות פנימית וגם סימון ה'אחרות'.

 

למציאות של מרכז ופריפריה קדושתיים קדם מבנה שונה. מלאך האלוקים הלך לפני מחנה ישראל או מאחוריהם (שמות, יד, יט). מאוחר יותר לאחר חטא העגל, כשמשה נוטה את אהלו מחוץ למחנה "והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד מחוץ למחנה" (שמות לג, ז). המבנה המתואר במצבים הללו הוא של גבול. או שאתה בפנים או שאתה בחוץ. להיות בחוץ פירושו להיות מנותק ממוקד ההתרחשות. מבנה כזה מבליט שאיפה להתקדם, להיות אחר ולא הסתכלות מעצימה פנימה. שינוי תודעתי בכיוון הפוך התרחש בעולם עם גילויו של קופרניקוס את העובדה שהשמש ולא כדור הארץ הם במרכז.


על פי חלק מן המפרשים, הטמא, הזב והמצורע אינם רק דמויות ממשיות הנשלחות אל מחוץ למחנה, אלא ייצוגים סמליים של בעיות חברתיות שונות. הטמא מייצג את המוות, הזב את הפריצות, ואילו המצורע מסמל את חטאי לשון הרע. דוגמא אחת לכך מצויה בפירוש הכלי יקר:


ואם בעוון לשון הרע צריך להיות בדד מושבו, כשם שהבדיל בין איש לחבירו ואם לא יהיה מרוחק מכל שלוש מחנות לא יהיה בדד מושבו.
וכל זב, כי זיבה שלו הוא אות על שהוא פרוץ בעריות ועל כן הוא בא לידי זיבה, ושילוחו חוץ למחנה שכינה הקדושה וחוץ למחנה לויה שיש בהם גם כן קדושה וכל מקום קדושה אינו סובל דבר ערוה לאפוקי מחנה ישראל שאין בה כל כך קדושה.
וכל טמא לנפש, כי זה מורה גם כן על רוח עועים אשר בקרבו ושאינו מקפיד להטמא בנפש אדם על ידי שפיכות דמים הנוגע בצלם אלהים כביכול על כן ראוי שיתרחק ממחנה שכינה כי הוא פוגם כבוד השכינה (כלי יקר, במדבר, ח)

 

הייצוגים הללו, שעליהם דיברו המפרשים, רומזים לקלקולים אופייניים העשויים להיווצר בקהילות על פי המעגלים המתרחבים והמשתנים של החברה. המוות מייצג התמודדות עם פגיעה בצלם אלוקים ובכבוד האדם. "וטומאת מת הוא נגד הכבוד כמו שנאמר (קהלת ח', ח') אין שלטון ביום המות שזהו תכלית העדר הכבוד..." (ר' צדוק הכהן מלובלין, דובר צדק, עמ' כט, ועי"ש). הפגיעה אופיינית במקום שבו אדם פושט את מלבושיו. ככל שהוא נכנס אל הבית פנימה נושרים ממנו כל תארי הכבוד החיצוניים. שם נוצרת הסכנה הגדולה ביותר לפגיעה באדם באשר הוא אדם. במצב ה'ביתי' הוא עומד חשוף ללא כל ה'מלבושים' שהוא עוטה עליו בחוץ. לפיכך, טמא לנפש מורחק ממחנה שכינה.


ההתמודדות עם פריצות באה לביטוי בעוצמתה במקום שבו מתקיים מפגש ממשי בין אנשים זרים. הפיתויים במובנים אלו מצויים בכל מקום שבו אדם נקשר לאנשים נוספים. בעבודה, בלימודים ובהקשרים עסקיים כאלה ואחרים. המגע עם האחר מהווה מצע לכך. לפיכך, הזב מורחק ממחנה לוויה.


המצורע מורחק משלושת המחנות, כביטוי לכך שמעגלים רחבים יותר מזדמנים קשיים אחרים. שם, במקום שאין הכרות ממשית ומפגש נותרת רק הסולידריות העקרונית על כנה. ובמקומות אלה החשש הוא של פגיעה באחר הזר לחלוטין דרך הפצת מידע ורסיסי אמת, עיקום שפתים ודברי לעג שיופצו בחברה ויפיצו את ארסם וקלקולם. המצורע, מוציא השם הרע, פוגע במרקם החברתי הבסיסי ועל כן מורחק הוא משלושת המחנות.


ההרחקה מן המחנות מחזירה את האדם אל המצב שלפני בניית המבנה המעגלי של מחנות, אל האפשרות האחרת, שבה הקדושה מצויה הלאה ממנו, במקום אחר, ולא במרכזו. המיקום מחדש (הרלוקיישן) אינו רק עונש, הוא גם תוצר מיידי של עובדת הניצול לרעה של המבנה הצנטריפוגלי.