A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - ויקראמחוץ למחנה
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > ויקרא
מאמרים

פרשת מצורע: מחוץ למחנה /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

הרחקתו של המצורע מן המחנה, "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", מוסברת כהגנה על החברה מפני הידבקות במחלה. מבחינה רוחנית, מסבירים את הצרעת כנגע הניתן מידה כנגד מידה על עוולה חברתית, בעוון דיבור לשון הרע. לפי הגישה הזאת, ההרחקה היא חינוכית-חברתית: הרחקתו של אדם היא עונש המורה על כך שאינו ראוי להשתתף בחיי החברה הרגילים. היא מועילה גם כדי למנוע השפעתו הרעה על הזולת.


ההרחקה מן המחנה מנוסחת בספר במדבר כהוראה כללית לכל הטמאים: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש". אולם חז"ל הורו שיש דרגות שונות בהרחקות של הטמאים מן המחנות. יש המורחקים רק ממקום המקדש, "מחנה כהונה", יש המורחקים גם ממחנה לויה, אך אינם מורחקים מכלל מחנה ישראל. הרחקתו של המצורע המתוארת בפרשתנו היא הקיצונית ביותר, עד כדי כך שחז"ל דרשו "בדד ישב" – שיש להרחיקו גם מאשתו. ההדרגה בין הרמות של ההרחקה, מזמנת דיון על אודות גבולות ההכלה וחובת ההרחקה של הנזקקים לרפואת הגוף ורפואת הנפש מן המחנה.


תחילה יש להבין, שהגדרת "וישלחו מן המחנה" בזמננו זקוקה להגדרה מחודשת. איננו חיים עוד במבנה של מחנות סדורים בלב המדבר, במעגלים של קדושה פוחתת והולכת סביב המשכן. עם זאת, המבנה השונה של החברה המודרנית אינו משנה את השאלות המהותיות. גם כיום משלחים מן המחנה, ולאו דווקא את הטמאים על פי דיני התורה. בתי חולים לחולי הגוף ולחולי הנפש הם בבחינת שילוח מן המחנה. אדם מורחק מן החברה הרגילה שלו ונשלח לרצות תקופה מוגבלת או חלילה ממושכת ביותר בהסגר, בחברת הדומים לו והשגחת מטפלים המופקדים עליו. בצד מוסדות ההסגר הרפואיים הללו, קיימים בתי הכלא, שמקבילים באופיים לסילוק המצורע כעונש וכהגנה על הציבור מפני סכנתו ונזקיו. על חטאים מסוימים מגרשים את האדם מן החברה ושולחים אותו אל מחוץ למחנה, אל בית הסוהר, שם הוא מרצה עונש ועובר שיקום למשך פרק זמן מסוים, כפי שקבע המחוקק ויישמו השופטים. ישנם מוסדות נוספים שהם בחינת "מחוץ למחנה" והם מרובים לאין ערוך מאותו מיעוט חריג של מצורעים בימי המקרא. במחנותינו קיימים גם בתי אבות או כפרי "דיור מוגן" לקשישים, שאף הם סוג של הרחקה מן המחנה. שילוחם של הזקנים להסגר מחוץ למסגרת המשפחה הטבעית הוא סוג של "ישב מחוץ למחנה מושבו", גם אם אינם יושבים ממש בדד. לעתים, הרגישות של החברה המודרנית ההומניסטית כלפי בעלי המוגבלויות למיניהם וסוגיהם, יוצאת ידי חובתה בשינוי השם. פעם קראו למוסד "בית משוגעים" והיום הוא מיועד לפגועי נפש. "מושב זקנים" שינה את שמו ל"בית אבות" ובהמשך ל"דיור מוגן", אך אין בכך כדי לשנות מהותית את המגמה הבסיסית – החלושים ובעלי הפגמים מוצאים מן המחנה, לא פחות מכפי שנהגו במצורעים בעת העתיקה. גם במערכת החינוך נהגו עד לא מכבר להתמודד עם הילדים בעלי הקשיים והמוגבלויות בדרך של מיון ובידוד חברתי. בתי ספר לחינוך מיוחד הם סוג של מקום שמחוץ למחנה, שכן הילדים הלומדים בהם מוצאים מחברת בני גילם ומן החברה של הילדים הרגילים והבריאים. כיום מתחיל תהליך של שינוי ומתחזקת מגמה של שילוב הילדים ה"חריגים" בכתות רגילות.


להרחקה מן המחנה יש היבטים של נוחות ותועלת. מצד אחד, היא נעשית לנוחותה ורווחה של הקהילה, המשתחררת מן העול של ההתמודדות היומיומית עם בעלי הצרכים המיוחדים. מצד אחר, היא נעשית לנוחותם ורווחתם של בעלי הצרכים הללו. הדוגמה של מערכת החינוך היא דוגמה אופיינית: המדברים בשבח ההפרדה מצביעים על התועלת לשני הצדדים: בכתה הרגילה קל יותר ללמוד ולהתקדם כשאין צורך להתעכב ולהתחשב במתקשים ללכת, ואילו התלמידים הזקוקים לטיפוח יקבלו את העזרה ההולמת במסגרת שהוכשרה והותקנה במיוחד לצרכיהם.


המתנגדים לבידול והפרדה טוענים טענה הפוכה: גם לחברה הרגילה וגם לחברה של בעלי המוגבלויות יש תועלת מרובה מן השיתוף החברתי ביניהם. לענין זה, הדוגמה של הזקנים היא דוגמה אופיינית. נוכחותם של זקנים וזקנות בקהילה ובמשפחה תורמת לאיכות חייהם, ובמקביל היא גם משפיעה השפעה בעלת ערך על בני הדורות הבאים, בנים ובני בנים, שילשים וריבעים. בדומה לכך, המדיניות של הוצאת הילדים מן הבית ל"בתי ילדים" שנהגה בעבר בתנועה הקיבוצית, נחשבה בעבר כמועילה הן להורים העובדים והן לילדים המתחנכים בחברת הדומים להם. גישה זו חלפה ועברה מן העולם, אך עדיין חיים בינינו בוגרי בתי הילדים הללו שחלקם מלינים בפומבי על הרעה שנעשתה להם בילדותם.


עם זאת, שהטיעון המכריע כנגד הבידוד אינו תועלתני, אלא ערכי. הוא מבוסס על ערכי השויון, האחוה והכבוד האנושיים. כולנו בני אב אחד אנחנו וא-ל אחד לכולנו. במובן מסוים, כל בני האדם הם בעלי מוגבלויות, החברה האנושית אינה מחולקת לאנשים שלמים ואנשים חסרים. כל אדם מתחיל את חייו כתינוק חסר ישע ורוב בני האדם מגיעים לפרק האחרון של חייהם, לעת זקנה ושיבה, כשהם חוזרים והופכים להיות פחות עצמאיים וזקוקים לעזרה. בריא וחולה, מסוגל ומוגבל, כמו עשיר ועני, הוא גלגל המתהפך בעולם. כל אדם, באשר הוא אדם, ראוי לכבוד כצלם א-להים. התורה מייחסת ערך של "צלם א-להים" גם לגוויתו התלויה של הרוג בית דין, וקל וחומר שהכבוד הזה מגיע לכל אדם חי, יהא מצבו הבריאותי והנפשי אשר יהיה.


לפיכך, הנחת המוצא הראשונית שעליה צריך לבסס כל דיון בשאלת ההוצאה אל מחוץ למחנה היא ההבנה שהוצאה אל מחוץ למחנה היא מתכונת המיועדת ל"מצורעים". אין זאת אומרת שלא קיימים מצבים ומקרים שבהם נאלצים לבחור בדרך הבידול והבידוד, אולם כאשר יש ספק, הנטיה היא לשלב ולא לבדל. יש להכיר בכך שהוצאה מן המחנה או הגליה לעיר מקלט היא עונש ומקור לסבל, שזו פעולה קיצונית וחריגה ויש בה גם ממד של עונש. "ברירת המחדל" הרצויה היא חברה המכילה את כל בני האדם.