A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - ויקרא בין אהבת הגר למידות ומשקלות
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > ויקרא
מאמרים

בין אהבת הגר למידות ומשקלות /

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי

בפרשת קדושים מובאים ברצף אחד שני ציוויים האחד הוא אהבת הגר ואותו התורה מנמקת "כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה' אלוקיכם" (יט, לד). הציווי האחר, העוקב,  עוסק במידות ומשקלות ובחובה להקפיד על דיוק במכר בעת משא ומתן אותו התורה מנמקת "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" (יט, לו).

 

מן הרצף ניכר כי היחס אל מצרים ואל נוכחות ישראל בה אינו חד ממדי. הציווי "ואהבת לו כמוך" המתייחס לגר, פונה אל רגשות הסולידריות שאמורים ללוות כל מי שחווה זרות ובדידות. מי שבשל נסיבות החיים מצא עצמו מנותק מהקשרו המשפחתי המסורתי והתרבותי מזהה את האחר שעדיין שרוי בגלותו גם בשובו אל אדמתו לחיק חברים ומשפחה . אולם, יש גם צד משמעותי נוסף ליציאה מן הגלות והוא הצד של היוצא עצמו, צד ההבדלה וההיבדלות. הגלות מולידה את היכולת להבחין בשונות ובייחוד ולכונן באמצעותם אתוס. אותו אתוס אמור לסייע לאדם לצוף, להתבונן למרחקים, ולחוש שייכות וגאוות יחידה.

 

הדברים הללו נכונים לא רק לגבי גלות לאומית אלא גם לגבי גלויות אישיות ופרטיות. כפי שמבאר בעל תפארת ישראל בדבריו על משנת "הוי גולה למקום תורה":

"ולשון גולה, היינו שיעזוב אביו ואמו ומשפחתו וכל מחמדי רווח הצטרכותיו, וילך למקום שיחסרו לו כל אלה. ואף כי קשה הפרידה הזאת כמנתק תינוק משדי אמו, לטובתו היא. דדבר מסוגל הוא להצלחת האדם, דכמו שהעשב לא יצליח במקום שנזרע תחלה, רק הגנן יעקרו ממקום שנזרע תחלה ונטענו במקום אחר, כן האדם לא יצליח, הן במדות, הן בתורה [והן בכבודו], רק במקום שאינו מקום מולדתו" (תפארת ישראל, בועז, פ"ד, ב).

 

הצמיחה והבירור האישיים הולכים שלובי זרוע עם ריחוק מן המוכר והנוח. והריחוק עוקר את הפינוק והנמנום הפנימיים ומעורר את האדם להתאמץ ולעשות טוב. העקירה יוצרת מרחבים פנימיים לקליטה של רעיונות ולרצון להשמיע קול עצמאי.

 

אמנם, הפסוקים הללו שבפרשתנו מדייקים ערכים מסוימים הנקשרים עם יציאת מצרים. מן ההיבט של ההזדהות עם הגלות מופיע החיוב של אהבת הגר מתפרשת על פי הרמב"ן כך:

וכן ואהבת לו כמוך (פסוק לד) דגר, שיהיה פירושו להשוות אהבת שניהם בדעתו, כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצא בזה, ואם יהיה אוהבו בכל יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה, ולא שישוה אליו אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה, ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו (רמב"ן, ויקרא, יט, יז).

 

הרמב"ן סבור שהייחוד בציווי על אהבת הגר איננו עצם החיוב לגלות סולידריות ולסייע לזר במצוקתו. לדעת הרמב"ן חיוב זה הוא מקבילה מושלמת של הציווי של "ואהבת לרעך כמוך". ציווי המחייב את האדם לצאת מעורו על מנת לטפח את האחר ולגדלו. לתת לו בית, אפשרות למשפחה, לכונן לו הקשר חברתי ולאפשר לו שירותי השכלה ובריאות. אבל עיקרה של המצווה לפי הרמב"ן, הוא על הלב. לפרגן לזר ולגר לגדול גם מן המעתיר עליו רוב טובה. ההדרכה של הפסוק היא שמעבר להצעת הפלטפורמה לחיים, צריך האדם לסגל לעצמו את היכולת לראות גם במי שהוא בן טיפוחיו אדם בעל יכולות ושאיפות. אין לשקוע ברגשי החמלה. להיפך, יש לכבד אותו כאדם ואף לא להעמיס עליו ציפיות אישיות.

 

הציווי להקפיד במידות ומשקלות, שהפסוקים תלו אותו ביציאה ממצרים, מבואר בספרא כך:

לא תעשו עול במשפט אם לדין כבר הדין אמור אם כן למה נאמר לא תעשו עול במשפט במדה ובמשורה מלמד שהמודד נקרא דיין, שאם שיקר במידה קרוי עוול שנאוי ומשוקץ, חרם ותועבה, וגורם לחמשה דברים, מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק השכינה, ומפיל ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם (ספרא קדושים פרשה ג, ה).

 

על פי הספרא, חובת האדם הפרטי המוכר בשוק לדייק את משקלותיו מושווית בלשון הכתוב לחובת הדיינים לשקול בפלס את דברי הצדדים. המשפט הנחרץ ש"המודד נקרא דיין" הוא בעל עוצמה. האדם השוקל תפוחים בשוק על מנת למוכרם עושה פעולה שיש לה השלכות דתיות, הוא צריך לנהל את עסקו בנאמנות וביושר. הספרא אינו נותר ברמה הזו. הוא מתאר את המוכר הזה כמי שיושב לדין ממש. קשה להפריז בערכה של ההשוואה הזו, ובעומס הרעיוני שהיא מביאה איתה. הדיין נחשב כמי ששותף עם הקב"ה בעשיית הדין. בית הדין הוא מקום השראת השכינה. והדיין מצווה להיזהר מפני שכל הכרעה שלו היא כדבר ה' שצריך להיות חתוך וברור. במוקד ההשוואה בין הדיין והרוכל מצויים שני עניינים. הראשון והבולט הוא השראת שכינה במעשי האדם והעלאת המעשה הפשוט למדרגת הכרעה גורלית מעשית ודתית. העניין השני הוא בשבירת המעמדות וביטול ההיררכיה המקובלת. על פי ההשוואה, אין הבדל בין אם אדם הוא דיין בחליפה וכובע או אם הוא אדם פשוט המתפרנס ממסחר לא מתוחכם ואף אם הוא חסר השכלה בסיסית. שני אלו ואולי גם כל המערכת ההיררכית על הרצף שביניהם, מצויים בתוך אותן דילמות, אותם קונפליקטים ולהכרעותיהם יש חשיבות גדולה כשההבדלים ביניהם הם כמותיים ולא איכותיים בלבד.

 

העמדת התורה את החובה לכבד את הגר כאדם בסמיכות להעלאת הסוחר בשוק למדרגת דיין ושופט, זה מול זה, יוצרת תפיסה שלמה על משמעות האדם. קשירת שני העניינים לזוויות שונות של לקחי יציאת מצרים מלמדת כי יש דמיון  בין מה שעלינו ללמוד מהיותנו במצרים ומה שעלינו ליישם מכח יציאתנו והתנערותנו משם. לא למדנו את הרעיונות הללו מן המצרים, פיתחנו אותם כתובנה מבדלת וגם בהיותנו בארצנו. נזכור שאיננו מצריים. עיקרן של התובנות הוא שהאדם הפשוט והאדם הנכבד והנעלה, חד הם. הפערים החברתיים והכלכליים הם אחיזת עיניים. אלה מחייבים אותנו לכבד כל אדם באשר הוא, אבל העמידה על התהליך הכרונולוגי שמלווה את הרצף של הפסוקים מלמדת כי לכבוד כל אדם קודמת ההבנה כי אנו עצמנו ראויים לכך, ובכל מצב.