A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: פרשת השבוע - ויקראימי הספירה, בין זכרון לעצמאות
דף הבית > מאמרים > פרשת השבוע > ויקרא
מאמרים

אמור: ימי הספירה, בין זכרון לעצמאות /

הרב ד"ר יהודה ברנדס

 יש בתורה מספר הופעות של מצוות המועדים. בכל אחת מהן מובלט היבט אחר של המועדים ככלל, ושל כל מועד בפרט. השוני הראשון והבולט ביותר הוא במנין הרגלים. רק שלשת הרגלים חוזרים בכל פרשות המועדים, ואילו ראש השנה המכונה בתורה יום הזכרון, וכן יום הכפורים, אינם נזכרים כלל בספרי שמות ודברים. פרשתנו היא מן השלמות בהיקפן במנין המועדים. היא מתחילה בשבת, מונה את שלשת הרגלים, ובתוכם גם ספירת העומר המקשרת את פסח עם שבועות, מונה את כל חגי תשרי, ובהם גם יום הזכרון, הוא ראש השנה, ויום הכפורים. דומה לה בהיקפה רק פרשת המוספים בפרשת פנחס, בחומש במדבר. אמנם בפנחס פרשת המועדים כוללת גם את ראש חודש, אך היא חסרה את קרבן העומר וספירתו. לעומת זאת, בפרשתנו בה מופיעים קרבן העומר והספירה – לא מנו את ראש החודש בין המועדים, מן הסתם מכיון שאינו אסור במלאכה כמועדים האחרים המנויים בפרשה. ולכן אינו כלול ב"מקראי קודש". בעוד שבפרשת פנחס מצא את מקומו מפני שיש בו קרבן מוסף.


בין שתי פרשיות המועדים המקיפות, זו שבפרשתנו וזו שבפנחס קיים הבדל משמעותי בתאור תוכן חגיגת המועדים. בפרשת פנחס, המוקד של תאור תוכן המועדים פונה אל המקדש, ומרחיב בפרטי הקרבת המוספים, מוספים אלה אינם מוזכרים כלל בפרשתנו. לעומת זאת, פרשתנו מציגה בהרחבה את המצוות החלות על האישים הפרטיים, כדוגמת חמץ ומצה, סוכה ולולב, ואילו הקרבנות מוזכרים בתמצית: "אשה לה'". מלבד קרבן העומר ומנחת הביכורים שדווקא הורחבו בפרשתנו.


ההבדלים בין פרשיות המועדים נוגעים למישורים שונים והבטים שונים של המועד, כדוגמת השם של המועד: שלשת הרגלים בפרשת משפטים הם: חג המצות – הקציר – האסיף. בפרשת כי-תשא: חג המצות – שבועות – האסיף. ואילו בפרשת ראה, בדברים: חג המצות – שבועות – סוכות. המפרשים, חדשים גם ישנים, דנו במפורט בהקבלות ובשינויים הללו, והרב מרדכי ברויאר ז"ל הקדיש לנושא את ספרו "פרקי מועדות".


ריבוי החזרות והשינויים בין המועדים בתורה מלמד על הגיוון במשמעויות שלהם, באופן חגיגתם ובתפקידם בעיצוב רוח העם ואורחות חייו של אדם מישראל. כך לדוגמה ימים אלו שאנו עומדים בהם, ימי ספירת העומר, מתווכים בין חג הפסח והמצות לבין חג הביכורים והשבועות. בין קציר שעורים לבין קציר חטים. מבחינה היסטורית, הם מייצגים את התקופה שבין יציאת מצרים למתן תורה. מבחינה חקלאית-טבעית, הם מייצגים את התקופה שבין תחילת קציר שעורים בקצירת העומר, לבין תחילת קציר חטים בהבאת לחם הבכורים: שתי חלות החטים בחג השבועות. אקלימית וחקלאית זו תקופת המעבר שבין סוף ימות הגשמים לבין עיצומם של ימות החמה. המשמעות הרוחנית של התקופה ההיסטורית מוסברת כתקופת עיצוב והכנה לקראת מתן תורה, פרק זמן של תיקון המידות והכשרת האדם והעם להיותם נכונים לקבל את התורה, אחרי היציאה משעבוד לחרות בפסח, מועד תחילת האביב.


המשמעויות השונות של החגים משלימות זו את זו, לפעמים גם בדרך של ניגוד וסתירה: ספירת העומר מוצגת בויקרא כך: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'... וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם..." ובדברים: שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת: וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: ספר ויקרא מבליט שהספירה יוצרת זיקה בין העומר לבין מנחת הביכורים, ואילו בדברים הספירה יוצרת קשר בין תחילת הקציר לבין חג השבועות. לפי ספר ויקרא מוצדק השם "ספירת העומר" שכן סופרים "מיום הביאכם את עומר התנופה", סופרים חמשים יום שהם המשך ליום העומר. העומר הוא שמניע ומניף את הספירה שתמשך אחריו. לעומת זאת, בדברים מדובר על שבעת השבועות כתקופת הקציר, מתחילתה ב"החל חרמש בקמה" ועד סופה בחג השבועות, ומן הראוי היה לכנות את הספירה לפי ספר דברים: "ספירת שבועות".


הרמב"ן הקביל את היחס שבין חג המצות לשבועות כיחס שבין סוכות לשמיני עצרת. שבועות הוא היום השמיני של חג המצות, הוא מקביל לשמיני עצרת, והתקופה שבינתים היא כעין חול המועד ממושך. דברי הרמב"ן מתאימים במקומם בויקרא, שם מובלט מאד מקומה של הספירה בעקבות חג המצות: "ממחרת השבת", של יום הנף העומר כראשית הספירה, ושל מנחת הביכורים כהשלמה של מנחת העומר.


בשונה משיטת הרמב"ן, ראו בתקופה הזאת תקופה של מתח וחרדה מפני פגיעה ביבולים על ידי "רוחות רעות וטללים רעים". והנפת העומר נתפרשה כפעולה המונעת את הפגיעה הזאת. הפרשנות הזאת הולמת את תפיסת המועד בדברים, שם מתחילה הספירה עם תחילת הקציר "החל חרמש בקמה" ומסתיימת בחג שבועות כחג הודיה בתום התקופה המתוחה והבשלת החיטה לקראת השלמת הקציר.


הפער בין שתי הפרשיות האלה הוא הגרעין הראשוני של כפל המשמעות שניתן לתקופת ספירת העומר. הפן המתוח והחרדתי שלה התעצם בתקופת המשנה, אחרי חורבן ביתר, באבלות על תלמידי רבי עקיבא. מנהגי האבלות התרבו בימי הביניים, בתקופת מסעי הצלב והגזרות על קהילות אשכנז, שאירעו בתקופה הזאת. בשבתות שבין פסח לעצרת נקבע לומר פיוטי זכרון וקינה בתפילת יוצר, ואמירת אב הרחמים לזכרון נשמת הקהילות שמסרו נפשם על קדושת השם. לפיכך נהגו לומר "אב הרחמים" גם בשבתות מיוחדות שאין מזכירין בהן נשמות כדוגמת שבתות ניסן ושבתות מברכין. ממד נוסף של זכרון ואבלות נוסף בדור האחרון עם הנהגת ימי הזכרון לשואה ולחללי צה"ל בתקופה זו. מאידך גיסא, ההבט שהעלה הרמב"ן, ימי הספירה כחול-המועד שבין פסח לעצרת, כתקופת ההתעלות וההתקדמות מיציאת מצרים למתן תורה, באה גם היא לידי ביטוי באופנים שונים. בין אם זה מנהג לימוד פרקי אבות, בין אם זה התהליך של הקלת האבלות וצמצום משכה לשלשים ושלשה ימים, כאשר ל"ג בעומר, והימים הסמוכים לשבועות זכו למעמד חגיגי מיוחד. עליהם נתווספו בדור האחרון יום העצמאות ויום ירושלים. נמצא שהתקופה הזאת היא תקופת ביניים, שיש בהם התנודדות בין החגיגי והמרומם לבין המאיים והמסוכן. המעבר החד (שרוכך קמעא עם ביטול הצפירה ברגע המעבר), בין יום הזכרון ליום העצמאות מייצג יפה המעבר שבין שני המובנים של ספירת העומר ואת השניות ביניהם. השבוע שמוביל מיום הזכרון לשואה ולגבורה אל יום הזכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות מכיל בתמצית את הקטביות של כלל שבעת השבועות.


יש מקום בלבו של אדם לחוויה הכפולה, זו של העצב והשמחה, האבלות והרוממות. יש לתת לכל אחד מן הכוחות שבנפש ובמחשבה את המרחב הראוי לו, לבטא אותו בדרכים ההולמות אותו, ולצפות לגאולה השלמה, כאשר יהיה ה' אחד ושמו אחד, והשניות שבנפש תתחלף בחוית השמהה השלמה, בשירה חדשה.